רקדתי בכל מקום אפשרי, עם כל להקה אפשרית. מופעים בבתי אבות בתחילה, אחר כך בימי עצמאות, אחר כך בחגים על במות התיאטרון העירוני. מכירה את המשפט: "תרקדי כאילו אף אחד לא רואה אותך?" ככה בדיוק רקדתי אז. כמעט כל הזמן. גם כשהייתי בחדר לבדי וגם אל מול אנשים. בוחרת במוסיקה האהובה עלי ורוקדת כל הזמן, מסוחררת, משתלהבת מהצלילים שמעיפים את גופי למעלה ולמטה.
כשהייתי בת 22 נרשמתי לאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ והתקבלתי. אושר גדול.
אני חייבת לציין שמעולם לא הייתי אדם שמן, גם לא שמנמונת. גם לא ממש רזה. הקשיים עם האוכל התחילו בגיל צעיר מאוד. אמי הייתה חייבת להקפיד לשים לי בצלחת את האורז הלבן בנפרד משאר המאכלים, שחלילה לא יגע ברוטב של הבשר וילכלך אותו.
אכן, מערכת היחסים שלי הקשה שלי עם האוכל התחילה כבר בגיל צעיר מאוד.
בבית הספר לאמנות, אין זמן להכנת צהריים ומאכלים בריאותיים. בקפיטריה היו רק מתוקים. לא שמתי לב לזה שאני אוכלת כמעט כל יום המון שוקולדים, לא חשבתי שזה יפגע במשקל שלי. אבל זה פגע. למרות האימונים הרבים, למרות הספורט, למרות הריקוד, שמנתי כמעט ב – 15 קילו בשנה הזו. יום אחד באחת החזרות, כשרקדתי מול הכיתה, חשתי פתאום כבדות ומלאות, רגלי לא הצליחו לשאת את גופי באותה קלילות כפי שעשו פעם. המורה שלי גער בי ואז העיר את אותה הערה שעוררה את הטריגר שהפך את חיי לגיהינום :"מי ירצה אותך ככה על הבמה" גער בי "מי ירצה לקחת ללהקה רקדנית שבקושי זזה מרוב שומן". לעולם לא אשכח את המשפט הזה, ניסיתי לסלוח לו כל כך הרבה פעמים על זה, ואני לא מצליחה. ייתכן שגם אם לא היה אומר את מה שאמר, הייתה פורצת המחלה, אבל המשפט הזה היה הטריגר שגרם להתפרצות שלה.
מעולם לא עשיתי דיאטות, הורי מעולם לא העירו לי על כך שאני אוכלת יותר מדי או פחות מדי. לא היה עיסוק אובססיבי באוכל בבית שלנו, מי שרצה אכל, מי שלא, לא. אף אחד לא רדף אחרי עם אוכל, ואף אחד לא התעסק עם זה, לכן קצת מוזר שמה שקרה לי לא קרה בגיל ההתבגרות, אלא בדיוק שנייה אחרי. כשכבר הייתי אמורה להרגיש שהסכנה מאחורי.
זה התחיל בהדרגה. לא בבת אחת. החלטתי לרזות כדי שאוכל להמשיך לרקוד, כדי לאפשר לגופי את מה שיכולתי לתת לו פעם. בבקרים הייתי גומעת באיטיות מיוגורט 0% שומן ובצהריים לקחתי לי ללימודים אורז של קנור שחיממתי לי שם.
לאט לאט הפסקתי לחוש תחושת רעב. גופי הורגל למעט שקיבל וכבר לא קבל על כך. האוכל הפך להיות האויב. האיש הרע בחיי. שנאתי אותו. שנאתי לראות אנשים אוכלים, אבל בגלל שאני עצמי לא אכלתי, כל האישיו של אוכל הפך לאובססיה. בימי שישי בישלתי המון למשפחה שלי, כל הזמן הייתי מבשלת, מביאה ארוחות חגיגיות אבל בעצמי לא נוגעת בהם. בשלב הזה עוד אף אחד לא ידע ולא הרגיש שמשהו מוזר קורה איתי. פתאום כבר לא היו לי תחושות רעב בכלל. גם את הקנור צהריים לא יכולתי יותר לאכול. הדבר היחיד שהייתי עושה שהיה קשור לאוכל, היה לראות המון תכניות מוקלטות בימי שישי על אוכל ובישולים. מאסטר שף הייתה התכנית האהובה עלי. הייתי רושמת מתכונים כדי להכין ארוחות טובות וטעימות. פתאום גיליתי שאני חייבת לבשל. לא נגעתי בבישולים שלי, האוכל היה אסור עלי. האויב, אויב שלא יכולתי לחיות בלעדיו. יחסי אהבה שנאה הדדיים. בישלתי בימי שישי כמו מטורפת. קניתי המון ובישלתי המון. הכנתי כמויות מטורפות של אוכל כמויות שחלקן נשלח למשפחה וחברות ורובן לפח.
אנשים החלו לשים לב לכך שרזיתי מאוד. "וואו, איך רזית" היה משפט שנזרק לעברי כמעט כל יום ומכל אחד. מי שלא אמר לי את המשפט הזה פגע בי. חשבתי שהוא חושב שאני שמנה אם הוא לא מציין שרזיתי. כל כך הייתי בטוחה שאני עדיין מאוד שמנה, שגם ביוגורט של הבוקר, הפסקתי לגעת.
בכל אותו זמן עדיין הייתי בטיפול שנמשך מימי נעורי,. הפסיכולוגית שלי הייתה הראשונה ששמה לב לכך שמשהו לא בסדר. גם לה שיקרתי שאני אוכלת ושהכל בסדר, אבל היא בניגוד לכל האחרים לא קנתה את זה.
אחרי שנה בערך, הגעתי למשקל של 45 קילו, (אני מאוד גבוהה מעל 1.70). אנשים התחילו לשים לב שמשהו לא בסדר. הורי התחילו לדאוג. להציק לי עם הנושא של האוכל. "מה אכלת היום" הייתה השאלה האולטימטיבית של אמא שלי. כמעט כל יום כשהתקשרה. "מה אכלת היום? הכנת לך משהו לאכול?" היא התחילה לבוא אלי עם סירי אוכל שעשיתי את עצמי טועמת ונהנית מהם בנוכחותה וזרקתי בשאט נפש אחר כך לפח.
מצבי הפיזי התדרדר. היה לי קשה לרקוד, בשלב מסוים נאלצתי להפסיק כי זה גרם לי לסחרחורות ולהרגשה שאני עומדת להתעלף. שערות שחורות וקשות שמעולם לא היו לי פלשו וצמחו בכל חלקי גופי, רגלי, צווארי, ידי ופני. כשאנשים העירו בדאגה שאני רזה מדי, שאני שלד, הייתי מאושרת. משפטים כמו:"אמאלה, מה קרה לך? את נראית נורא, רזה מדי" עשו לי את היום.
ואז הגיע היום שבו כבר כמעט לא יכולתי ללכת או אפילו לדבר. כל מילה שלי נאמרה עם התנשפויות גדולות. היה לי קשה להגות משפטים או מילים, הייתי כל כך חלשה פיזית שגם כשהייתי יושבת הייתי צריכה להחזיק בידית הכיסא כדי לא ליפול.
"היא תמות בסוף" אמרה הפסיכולוגית שלי בשיחה עם הורי ממש לידי כשאני מקשיבה לכל משפט. קולה רועד וחנוק, "היא בתת משקל קריטי והיא תמות אם לא תגיע לבית חולים ומיד".
אחרי יומיים שבהם לא הצלחתי ללכת כמעט ושכבתי במיטה, והתעלפתי פעמיים כשניסיתי להגיע לשירותים, אישפזו אותי בבית חולים כשהאוכל מוכנס בכוח לגופי ולא דרך הפה.
לאחר שייצבו מעט את משקלי, אושפזתי בדחיפות במחלקה לאנורקסיה בתל השומר. הכללים שם היו מאוד נוקשים וקשים. היינו חייבות לאכול, חייבות להישקל, חייבות להכניס לגופנו את האויב הכי גדול בחיינו, האוכל. הותר לנו לעשות כושר, אבל היינו חייבות לאכול ארוחות שלוש פעמים ביום. הדבר היחיד שהיה טוב שם היה החברות שהכרתי שם. אחיותיי לגיהינום. גם הן כמוני היו במערכת יחסים קשה של אהבה-שנאה עם האוכל. הן היחידות שהבינו כמה קשה לגעת באוכל, כמה קשה להכניס אותו לגוף.
מערכת היחסים הגדולה והקשה בחיי הייתה עם האוכל. האוכל היה אהבת חיי וגם השנאה הכי גדולה שלי, אבל עם גברים לא היו לי מערכות יחסים. התרחקתי מהם בשאט נפש. הם הגעילו אותי. פחדתי מהם, פחדתי מהרצון שלהם במגע פיזי. כל מה שקשור לסקס עם גבר הגעיל אותי ודחה אותי. היו לי שני מקרים בבית הספר לאמנות בהם הייתי עם גברים, ובכל אחד מהמקרים האלו, אחר כך חשתי גועל ודחיה. מעולם לא נהניתי מיחסי מין, רציתי מאוד אהבה ורציתי אהבה של גבר, אבל לא רציתי את מה שהיה צריך לבוא עם האהבה הזו – יחסי מין וכל מה שכרוך בהם.
בת 12 הייתי. ילדה. אחרי שני מחזורים ראשונים בלבד. חשבתי שהוא אוהב אותי, ככה הוא אמר. חשבתי שככה עושים כשאוהבים ילדות. כמעט בכל פעם שהיה מגיע, זה היה קורה. הייתי בורחת כשהורי היו אומרים שהוא מגיע לבקר. ידיד טוב של אבי. הולכת לישון אצל חברה, משוטטת שעות ברחובות. העיקר לא להיות בבית כשהוא מגיע. אבל אז הוא היה מתחיל להגיע בהפתעה, בלי להודיע ואני לא הבנתי שמותר לי להתנגד. הייתי ילדה טובה מדי, קלה מדי, מתחננת לרצות את כולם. לא רציתי לזעזע אף אחד ולא רציתי לגרום לפיצוצים, מריבות וכאב.
מעבר לזה אני לא יכולה יותר לדבר על התקופה הזו. סליחה, אבל זה קשה מדי. עדיין. 15 שנים אחר כך זה מאוד קשה לי עדיין ותמיד כנראה יהיה.
הסוד הזה, התגלה בתל השומר, בשיעור פסיכודרמה, פתאום הכל יצא החוצה בלי שהבנתי מה אני מספרת ואומרת לכולם, בלי שהבנתי מה אני מספרת לעצמי. כשאת מגלמת תפקיד בשיעור פסיכודרמה את מרגישה שאת יכולה להסתתר בתוך דמות אחרת, אבל המטפלת בפסיכודרמה הבינה היטב וכשהבנתי גם אני, החלטתי להוציא הכל החוצה.
ברגע שכולם ידעו, כשהורי ידעו, כשאני הבנתי מה שקרה לי, כשהבנתי שזה לא היה חלום רע או משהו שהמצאתי, כשהבנתי שכולם מאמינים לי ואף אחד לא חושב שאני משקרת, חשתי הקלה עצומה. כל חיי סחבתי איתי תחושת אשמה נוראית, אשמה שלא הסכמתי לסחוב על גבי יותר.
אחרי האשפוז בתל השומר, עברתי עוד שני אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות אחרות, הרעב התמידי שהייתי שרויה בו כל כך הרבה שנים, הוביל גם לדיכאון והתקפי חרדות קשים ואפילו פרנויה קשה שהגיעה בהתקפים.
בימי החופש מהמחלקה, כשאמי הייתה לוקחת אותי לשבת איתה קצת בחוץ, בשמש, בית קפה, הייתי מביטה באנשים סביבי: הם צחקו. הם אכלו בהנאה, הם דיברו, הם חייכו. הם חיו. קינאתי בהם כל כך. גם אני רציתי לאכול בלי לפחד, לצחוק, לדבר, לחייך. גם אני רציתי לחיות, אבל כבר לא ידעתי איך.
בשלב כלשהו שחררו אותי מבית החולים וחזרתי לגור אצל הורי. אמי הייתה מבשלת עבורי כמעט כל יום בהוראות ובפיקוח תזונאית צמודה שטופלתי אצלה בתל השומר. עברתי טיפול התנהגותי וטיפול בפוסט טראומה, ולאט לאט, כשדיברתי קצת יותר, כשהבנתי שמה שקרה לי לא היה באשמתי, שאף אחד לא כועס עלי על זה, התחלתי לאכול קצת יותר.
היום אני לא רזה. אני מודעת לזה. אני שוקלת לא מעט, אבל אני כבר לא מפחדת לאכול. נאלצתי לותר על החלום הגדול שלי לרקוד בלהקה ידועה, אבל אני מלמדת ריקוד בבית ספר לאמנות בתל אביב. לא היו לי מערכות יחסים או זוגיות במשך השנים האלו. אני עדיין לא מרגישה שאני מסוגלת להתקרב פיזית לגבר. אני מאוד רוצה להתאהב ולאהוב, אבל מה שאני רוצה לא יכול לקרות, אני רוצה גבר שיאהב אותי בלי שאאלץ לייצר איתו מגע פיזי, ומי יסכים לזה? איזה גבר יסכים למערכת יחסים אפלטונית כזו?
אני מאוד רוצה ילדים. על זה לא אוותר לעולם. אלוהים, כמה אני משתוקקת לגעת בידו של תינוק קטן, ללטף את הראש הקרח, לשמוע את המילה אימא, מילד.
אני לא בטוחה שאוכל לחיות עם גבר אי פעם, עד עכשיו לא מצאתי אף אחד שיצר אצלי את הרצון להתקרב אליו פיזית. הייתי מאוהבת בגברים, אבל לא יכולתי לתת להם להתקרב אלי או לגעת בי.
הודעתי לאחרונה להורי שאני חושבת על האופציה של בנק הזרע. היה להם מאוד קשה לקבל את זה. הם כל כך רצו שאחיה עם מישהו שאוהב, שאגדל ילדים יחד עם מישהו שיאהב אותי, הם חושבים שילד זכאי לשני הורים, הם חוששים מעתיד קשה מדי כאם יחידנית ללא מזונות שמפרנסת לבד. הם לא רוצים לראות אותי בודדה. אני יכולה להבין אותם, אבל בעניין הזה אני די עקשנית. גם אם לא אוכל לעולם לחיות במערכת זוגית, לעולם לא אוכל לוותר על הרצון לטפל ולהיות אמא. וכן, הנה עוד סוד שאני מגלה לך עכשיו: אני כבר בדרך לשם.
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת פרויקטים שיקומיים המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
