ואני? אני שמעתי והקשבתי והבנתי. קניתי לך 2 ספרים ודיסק, כי ידעתי שאתה אוהב מוסיקה. החזקתי את ידך, והקשבתי. בלי להגיב כמעט, נתתי לך לדבר, לא נתתי עצות, בזמנים כאלו כל עצה שתינתן היא עורבא פרח. חסרת משמעות. תחושת חוסר האונים לעמוד מנגד כשאדם שאוהבים סובל כל כך היא קשה ומתסכלת כל כך. כשאדם שובר יד או רגל, אנשים אחרים יכולים לעזור לו, רופאים יכולים לטפל ברגל השבורה, הגוף מחושל מספיק כדי להבריא את עצמו אחרי כמה חודשים. אבל סבל שנובע ממצוקה נפשית מי יכול לקחת לתמיד? מי יכול לשלוח יד ולהוציא את הכאב מהלב? אף אדם אחר לא יכול בין רגע לרפא סבל מוטרף כזה? וזה התסכול הגדול ביותר, חוסר האונים הנורא הזה, כשאי אפשר באמת לעזור. רק לשבת שם, להקשיב לכאב ולמצוקה ולשתוק.
כשנודע לי מה ניסית לעשות, הרגש הראשון שעלה אצלי היה בעיקר כעס גדול. לא עלייך כמובן. על איזה מישהו מלמעלה שנותן לאנשים עם לב טוב כמו שלך לסבול ככה. שלא מציע שום פיתרון או רפואה. שנותן לאנשים להעביר ככה את חייהם בשיברון ובסבל ובכאב בלתי נתפס. אני נזכרת בקומיקס שראיתי פעם בפייס בקבוצה מסויימת: איש אחד הולך ברחוב, איש אחד מתנפל עליו ותופס לו בגרון, ואדם שלישי מצלם. לאיש שהלך ברחוב קראו המאיירים:"אני", את האיש שהתנפל עליו הם כינו :"הדיכאון" ולמי צילם את שניהם להנאתו האישית, מבלי לנקוף אצבע או להתערב הם נתנו את השם: "אלוהים".
היום שוב ישבתי וחשבתי מה אני עושה כדי לעזור. מה אני עוד יכולה לעשות בכוחותי המוגבלים כל כך. חשבתי להביא לך ספרי בודהיזם. בניגוד לאמונות אחרות שמשלבות אלמנטים של פחד ויראה כדי לחנך את המאמינים, בבודהיזם יש אלמנטים של קבלה, אהבה, ריפוי. כאן מדברים בעיקר על אהבה, קבלת האני כמות שהוא, שחרור העבר והתמקדות בהווה. אבל אחכה עד שתחלים קצת, קשה לי להאמין שכרגע תוכל להתרכז במשהו. חברים אמרו לי שאולי פשוט ניסית לקבל תשומת לב וזעקת לעזרה. אבל אני יודעת את האמת: אתה באמת לא רצית לחיות יותר. הסבל פשוט היה גדול מדי - לא יכולת לשאתו עוד. וברגע של אימפולס, רצית לסיים עם הכל. להכחיד את הכאב והסבל, להכחיד את הכפייתיות שמשגעת אותך. זו לא הייתה זעקה לעזרה, אתה הרי זעקת לפני כן כל כך הרבה זמן וכלום לא עזר. זה היה רצון לסיים עם הכל. לגמור עם הכל. להפסיק את המחול והפילירטוט הזה עם הקושי והמחשבות. אם היית רוצה לזעוק לעזרה, היית לוקח כדורים. אתה לא עשית את זה. אתה עשית משהו שבאמת יכול היה להרוג אותך. רצית להרוג את המחלה הארורה, גם במחיר של לוותר על עצמך ועל החיים.
אני לא הולך לשום מקום ,אמרתי לי כשטילפנתי אלייך לשאול לשלומך בבית החולים. מגובס כולך ושבור פיזית ונפשית. "את יכולה לבוא לבקר, אבל קחי את הזמן, אמרת. "אני לא הולך לשום מקום". אפילו במצוקה הכי נוראית, במשבר הכי קשה בחייך, את ההומור שלך לא איבדת. דיברנו קצת, שאלתי מה הרופאים אומרים. שאלתי על השיקום. לא אמרתי מילה אחת על מה שניסית עשות לעצמך. לא שאלתי אותך אם אתה מתחרט. אין לי שום זכות לשפוט את מה שניסית לעשות. לאנשים יש נטייה לשפוט אנשים שעושים מעשים כאלו. הם לא מבינים את גודל העינויים שחווה אדם כשהוא מגיע לקצה. גודל הסבל הנפשי הוא כזה שאי אפשר לשאתו יותר. זה כמו להסתובב עם משקולות כבדות מדי על גוף שביר מדי במשך שנים.
לאף אחד זכות לשפוט אותך, כל עוד לא היה בנעלייך, לא הרגיש מה שהרגשת, לא חווה סבל וייסורים איומים כאלו. אין דבר יותר כואב מעינוי נפשי. כשהנפש בריאה, הגוף יכול להתגבר על הכל. כשהנפש חולה, גם לגוף קשה להשתקם. אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין אותך בחיים אחרים : מאושר כל כך, עובד ולומד, מתגורר עם בת זוג אוהבת ונאהבת, מביא ילדים לעולם. זה די קל לדמיין אותך ככה. אתה הרי אדם כל כך מדהים, טוב לב, מיוחד, חכם שזה מכעיס לחשוב שמשהו נתפס לך בתוך הנפש, שד דמוני שלא עוזב אותך לרגע, שמציק, מאיים, מכעיס, מתנגח ומנסה להרוס לך ולהרוג אותך.
אני מאמינה שתצא מזה. אני יודעת שתצא מזה לחיים טובים יותר, אחרי השיקום. אני יודעת שבסופו של דבר תמצא את המקום שלך, את הפינה החמה שלך בחיים, את עצמך – תלמד לאהוב את עצמך ואת מי שאתה, ומתוך הכאב והסבל שלך גם תלמד גם אחרים לאהוב את עצמם.
אוהבת ומחבקת אותך כל הזמן.
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
