הבעיה העיקרית היא שככל שאותם ילדים הולכים וגדלים, הבור רק הולך וגדל. התחושה ששידרו אותם הורים לילדיהם היא "אתם לא מספיק טובים כמות שאתם ולכן לא נוכל לאהוב אתכם ללא תנאים". ילדים אלו בבגרותם יעשו הכל כדי להוכיח את עצמם לחברה ולעולם ובעיקר לעצמם שהם שווים וראויים. מבחינתם אם לא הגיעו להישגים מרשימים, הם לא שווים ולא יאהבו אותם. אבל עליה וקוץ בה: אותם ילדים בבגרותם יגיעו לעיתים להישגים מרהיבים, יקבלו הערכה בלתי פוסקת מהסביבה, יגיעו לעמדות מפתח בקריירה אבל לעולם לא ירגישו שהם מסופקים או שווים מספיק, הבור כבר עמוק מדי. הם יכולים לזכות בפרס נובל, בפוליצר, באוסקר, לקבל הערצה והערכה, לחיות לצד בן זוג אוהב, תומך ומעריך, ובכל זאת ימשיכו להסתובב בתחושה ש"אנחנו לא שווים מספיק ולכן צריך להתאמץ יותר".
האם פרפקציוניזם נחשבת למחלה? מחקר אותו פרסם פסיכולוג קנדי בשם גורדן פלט באוניברסיטת ניו יורק, זיהה 3 טיפוסים של פרפקציוניסטיים: 1. אנשים התובעים שלמות מעצמם, 2. אנשים התובעים שלמות מאחרים, 3. אלו החושבים כי אחרים מצפים מהם להיות פרפקציוניסטים. פרופ` פלט סבור שכן, מדובר בהפרעה או מחלה, אבל הפסיכיאטריה עדיין אינה מזהה זאת כמחלה. מדובר לדעתו באנשים שכילדים עברו לחצים קשים ותובענות גדולה מאוד הכוללת מסר ברור: "אם לא תגיע לאן שנרצה שתגיע, ייתכן ולא נאהב אותך כמות שאתה"
הראייה של אותם אנשים היא ראיה דיכוטומית, שחור או לבן. או שאני הכי טוב שיש או שאני כישלון. להגיע במירוץ או בתחרות ריצה למקום השני לא יספק אותם. הם צריכים את המקום הראשון. תמיד את המקום הראשון, אחרת הם יחושו שאיכזבו את עצמם ואת תחושת האכזבה וה - "אני לא שווה מספיק, כי לא הייתי ראשון" יתרגמו לכישלון, שלעיתים יכול להיות מלווה גם בדיכאון ובחרדות.
לעמוד הפייסבוק שלנו כבר עשיתם לייק?הצורך להיות מס` 1, פרפקציוניסט, מייצר אי שביעות רצון לא רק של האדם מעצמו אלא גם מהחברה סביבו, ובעיקר מהקרובים לו וילדיו. אותם אנשים מאמינים שרק כשיגיעו לפרפקציוניזם יוכלו למצוא שלווה, רק כשיוכיחו לסביבה ולעצמם שהם "ראויים" יש להם הזכות להיות מאושרים באמת.
כמה מאפיינים של אנשים פרפקציוניסטיים:1. תחרות סמויה עם אחרים. כשהאחר לא מצליח במשהו, הם שופטים גם אותו כ"כישלון".
2. מדמיינים את האחרים מעריצים אתכם רק כשאתם משיגים משהו בעל ערך ולא כמות שאתם.
3. אם כן משיגים את מה שרוצים מקננת בפנים תחושה רגעית של אושר, שחולפת לאחר שמנסים אתגר נוסף שלא תמיד מצליח כמו הקודם.
4. הדברים נתפסים כאמור כ"שחור או לבן" או שאני מקום ראשון, או שאני לא שווה וכישלון.
5. רק כשכל הדברים מבחוץ נראים מסודרים ומוצלחים יש תחושה ש"הכל בסדר"
6. האדם הפרפקציוניסט עצמו לא מרגיש "שווה" ובעל ערך באופן כללי וחייב להוכיח כל הזמן לעצמו ולאחרים בנסיון לשכנע את עצמו שהוא בסדר.
הדבר ניכר גם אצל אימהות צעירות. רגש האשמה מלווה אותן מהרגע שהתינוק נולד. האם אני אם טובה? האם אני נותנת לילדי מה שהם באמת צריכים? והסביבה לצערנו לא תמיד מקלה על אותן אמהות. לחברה סביב אותן אימהות יש נטייה להכתיב ולתת להן עצות שלעיתים גורמות להן להרגיש שהן נכשלו כאמהות, או שאינן מספיק טובות. ד"ר ויניקוט שטבע את המושג "אם טובה דיה" הציל אימהות רבות ואפשר להן לנשום לרווחה ולהבין שאינן צריכות להיות ולחוות את מיתוס האם מושלמות, אלא בעיקר לספק את הצרכים החומריים והרגשיים של התינוק. אבל נשים הנוטות לפרפקציוניזם, יתקשו גם כאן להתמודד עם הרעיון שאם אינן עושות הכל לפי הספר, אם לילדיהם יש בעיות – הן אינן שוות, ראויות וטובות מספיק.
אז מה הם הדרכים כדי להרגיש שאנחנו "טובים דיינו"?1. שאלו עצמכם מהיכן מגיע הרצון והכורח להיות הכי טובים תמיד. מודעות לנושא היא תמיד כבר חצי עבודה.
2. הבחינו מתי אתם נמצאים בתקופת לחץ קשה וזהו מהו סוג הלחץ שבו אתם נתונים. האם מדובר בלחץ רגיל של החיים המאסיביים או בלחץ הנובע מתחושת אי סיפוק ואי הערכה.
3. לאנשים פרפקציוניסטים יש נטייה לא למחול לעצמם על מצבים בהם אין להם שליטה או לראות גם את האחר ככישלון כשהוא לא משיג דבר מה. תנו לעצמכם את הזכות להגיע מקום שני, שלישי, אחרון, לא להגיע בכלל מדי פעם. ראו הצלחה גם בכך שאתם לא כועסים על עצמכם ועל אחרים שאינם מגיעים כל הזמן להישגים – טפחו לעצמכם על השכם גם כשאתם מרשים לעצמכם לא להיות הכי טובים תמיד. שימו לכם למטרה את הזכות שלכם לעשות טעויות מדי פעם בפעם ולא להיבהל מהם.
מומלץ גם להיעזר בטיפול ובתרפיה עם מטפל מיומן שיעזור לכם לבנות חיים עשירים ורגועים בהם אפשר לעזוב מדי פעם את המושכות והשליטה, ולנוח גם כשלא תמיד מצליחים בכל משימה.
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCDDD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
