דיכאון: הפרעה נפשית או הליך אבולוציוני הכרחי?

עד כאן אנחנו כבר מכירים מאמרים דומים, אבל מכאן מוסיף יוסטון ואומר שהפגם נוצר כדי לעזור למערכת לתקן בעיות שהודחקו או "להתעורר" למקום של תיקון. אם ננסה להבין קצת יותר את מה שהוא אומר וטוען, ייתכן ודיכאון הוא חלק אבולוציוני בלתי נמנע מהמערכת המנסה לעזור לאדם הסובל להבין בעיה כלשהי, בדומה לאדם שחווה כאב פיזי, כאשר הגוף מצביע באמצעות הכאב הפיזי, על בעייה גופנית כלשהי במערכת שעל האדם לשים עליה לב ולתת את תשומת ליבו אליה. כל זאת כמובן לא גורע לדעתו של יוסטון מהכאב והסבל שחווים אנשים הסובלים מדיכאון ובעיקר דיכאון קליני.

יוסטון עצמו לקה בדיכאון בעת נעוריו, הפסיק לתפקד ולהגיע לבית הספר, כתב מכתב התאבדות ואושפז בבית חולים. לטענתו דווקא הדיכאון, האשפוז והטיפול גרמו לו להבין מה קורה למערכת המוחית והנפשית אצלו ולטפל בליקויים ולשוב לחייו. הדיכאון למעשה נתן לו רמזים שאפשרו לו להבין את מצבו ולטפל בו. ללא הדיכאון, יתכן ולא היה מצליח לשוב למסלול הנכון.

יוסטון מביא כדוגמא את פול אנדרוז, פסיכולוג אבולוציוני, ואנדרסון תומאס, פסיכיאטר באוניברסיטת וירג`יניה. אנדרוז טוען, כי תפקידו של הדיכאון הוא אבולוציוני, והוא נועד כדי להכריח אותנו לעשות הפסקה ממירוץ החיים ולהתמקד בהבנה ובפתירת הבעייה אותה אנו סוחבים מ בלי להבין לעיתים שהיא אכן מקננת שם.

במידה ואכן בעתיד תתקבל הדעה על כך שדיכאון הוא בעצם מנגנון שאינו הפרעה אלא ניסיון של המוח והנפש לתקן את הבעיות, מה יהיה הטיפול בחולי דיכאון לאחר קבלה של תיאוריה זו? ובהנחה שהדיכאון מגיע לשרת מטרה מסויימת לתועלתו של האדם, לפי יוסטון, ולא ייחשב למחלה או הפרעה נפשית, עתיד אסטרטגיות הטיפול עלול להשתנות כליל, החל מהטיפול הפסיכותרפי והאנליטי וחלה במתן תרופות נוגדות דיכאון.

"המלנכוליה שחוויתי", כפי שמכנה יוסטון, את הדיכאון שחווה, "הפכה אותי לאדם מודע יותר, היא מיקדה אותי ואילצה אותי לענות על שאלות מהותיות כמו לאן אני הולך ומה אני רוצה להשיג בחיי".