שמי עידן, אני בן עשרים וחמש בחודש הבא, נעים להכיר. במשך חצי שנה אני כמעט לא יוצא מהבית. אני סובל מחרדות ופחדים – העולם בחוץ נחווה בעיני כמסוכן וזדוני. אתם אולי תגידו שאני עצלן, שאני מוצא תירוצים, שאני לא מתאמץ מספיק, אבל אם רק יום אחד תתחלפו איתי, תכנסו לעורי, לנפשי, למחשבות ולרגשות שלי, תחוו את מה שאני חווה, אולי לא תשפטו אותי על כך יותר.
שאלת מיליון הדולר שכל הזמן שואלים אותי: ממה אתה כל כך מפחד? מה כל כך מפחיד אותך שם בחוץ? ממה אני מפחד? מכם אני מפחד, מבני אדם, מפיגוע, מתאונת דרכים, אני יכול להכין רשימה אינסופית של הדברים שמעוררים אצלי את הפחד הזה.
בשנה האחרונה, היו כמה פעמים שבאמת ניסיתי. ניסיתי במאמצים עילאיים- לצאת החוצה, ניסיתי להתמודד עם החרדה כמו שאמרו לי : ללכת הפוך על הפוך, להסתכל לאימה בעיניים ולחרוץ לה לשון. התלבשתי, התקלחתי ולמרות החרדה, פעימות הלב המואצות והאימה, העזתי לצאת החוצה.
נסעתי לקנות תרופות. עליתי על אוטובוס. התיישבתי, הסתכלתי על האנשים. האם יש שם מישהו שיכול לעשות משהו רע? לא – לא ראיתי מישהו כזה, אבל כל הזמן בכל רגע נתון, עלו צפו תמונות אימה בראשי : הנה עוד מעט האוטובוס יעצר, מישהו בעל חזות אימתנית, יעלה ובידו תיק שחור, חמש דקות אחר כך יתרחש הפיצוץ וכולנו נתפרק ונתפזר לחתיכות קטנות כל כך שאפילו זאקא לא יוכלו למצוא.
גם הנהג לא נראה לי אמין. הוא נהג כמו מטורף, צפצף למכוניות, לא עצר בתחנות, החזקתי חזק בידיות המושב. האוטובוס רועד או שנדמה לי? האם אנחנו הולכים לעשות תאונה? ושוב המחשבות האלו המפחידות: דם, חלקי גופות מפוזרות. "לא יכולנו להציל אותו" ילחשו ברוך הרופאים לאימי אחרי מותי בכאב ובצער, "באמת שעשינו הכל, אבל זה היה אבוד. חבל שבחר דווקא ביום הזה לצאת החוצה".
ואז זה קרה: התקף חרדה נוראי: דפיקות לב מואצות, גופי נשטף זיעה, קוצר נשימה, אם לא אמות מפיגוע או תאונת דרכים, אמות מהתקף לב או חרדה. מישהי קלטה אותי, שאלה אם אני בסדר, לא יכולתי לענות לה. האנשים הפכו מטושטשים, צללים שישבו בכיסאות לפני ואחרי ואמרו לי דברים שלא שמעתי. זה נגמר בזה שמישהי טלפנה לאמא שלי אחרי שגמגמתי את המספר בקושי, ובחזרה הביתה, ואליום ולמיטה.
לפני כשנה וחצי, בתקופה שבה כמעט כל יום פורסם בעיתון על מחבל שתקף ודקר מישהו ברחוב, לא העזתי אפילו לרדת לרוקן את הפחים ברחוב. לא משנה כמה הסבירו לי שההסתברות היא קטנה, יותר מזו של תאונת דרכים, החרדה חזקה ממני, אני לא מצליח להילחם בה.
אני כל כך מקנא בכם, בכולכם. אין לכם מושג כמה. אתם יוצאים מהבית בלי לחשוב, אתם לא מפחדים שמשהו נורא יקרה לכם, שתתקלו באדם מסוכן, שתקלעו לתאונת דרכים. בהגיון (הקולקל אולי) שלי, ההסתברות שמשהו לא טוב יקרה לי לא קטנה: אני יכול לחצות את הכביש במעבר חצייה, לציית לרמזורים, ובכל זאת רכב ובו שני שיכורים יגיח מולי וימרח אותי על המדרכה, אני יכול ללכת מהר, אולי אפילו לרוץ, ומישהו מאחורי ירוץ וירדוף אותי ופתאום ארגיש כאבי תופת בגב, אחשוב בתחילה שאולי זה בגלל שישנתי יותר מדי, אבל כשהדם יתחיל לטפטף, אנשים מסביבי יצעקו, ויתגודדו לעברי, צועקים, תזעיקו את מד"א וההכרה שהנה, זה באמת קרה לי, אני עומד למות תגיע ואני לא אוכל לעשות כלום. כלום.
הייתי רוצה לדעת על מה אתם חושבים לפני שאתם יוצאים מהבית? מהן המחשבות שעוברות לכם בראש כשאתם מסדרים את הלבוש מביטים לרגע במראה בחופזה, מסמנים לעצמכם חמש דקות להתארגנות וליציאה החוצה כמעט בכל יום שומעים על משהו נוראי, אסונות טראגיים. משפחה שלמה שנכחדה אחרי תאונת דרכים, מחבל מתאבד שהעלים מהעולם מאות אנשים שיצאו לעבודה, זו גם הסיבה שאני כבר לא קורא עיתונים ועל החדשות ויתרתי מזמן.
אומרים לי כל הזמן: "תחשוב טוב, יהיה טוב". ועוד תיקתוקי מילים מגובבות וחסרות תועלת עבורי כמו: "מחשבות יוצרות מציאות", אבל זה בדיוק מה שמפחיד אותי , בהנחה שאכן "מחשבות יוצרות מציאות", אני אבוד לגמרי. המחשבות מזדמזמות בראשי כל הזמן, עוקצות אותי ולא מניחות לרגע. שוב ושוב אני רואה מול עיני את הרגע הגורלי הזה שבו אני לופת בידי את ידית דלת הבית והדלת נפתחת החוצה בהילוך איטי, בסלואו מושן עם מוסיקת מתח. סרט אימה.
ניסיתי EMDR (אנשי מקצוע סברו שאני סובל מפוסט טראומה כלשהי) וטיפולים מיוחדים לאנשים הסובלים מחרדות, אבל כמובן כדי להגיע לטיפולים אני צריך לצאת מהבית נכון? הפרדוקס הוא בדיוק זה. אני הרי לא יכול לצאת מהבית, אז איך אני אמור להגיע לטיפול? אמא התנדבה להסיע אותי לטיפול בפעמים הראשונות, אבל באחת הפעמים שנסענו יחד, התחלף הרמזור מצהוב לאדום, אמא לא שמה לב ונעצרה בחריקה. מאז היא נאלצת לעשות לי משלוחה של כדורים ואוכל הביתה, אחרי שרופא המשפחה שולח לי את המרשם באינטרנט.
עד לפני כשנתיים, היו לי המון חברים מהתיכון והיסודי, לאט לאט ניתקו קשר. נכון עדיין יש בינהם עקשנים שמתקשרים בערבי שישי, מנסים לנסות לשכנע אותי לצאת לסרט או פאב, כשהם מבינים שאין עם מי לדבר, הם מתייאשים ומוותרים.
על חברה אין מה לדבר. פחדן קטן, נמושה שרועד מפחד ומסתתר בבית כל היום. בנות מחפשות הגנה, כייף, ריקודים, בילויים, סרטים, טיולים. אני לא יכול לתת להן את זה. אני לא יכול להציע כלום. לא יציאה לסרט, לא מסעדה, לא בילוי, אני לא יכול להיות החבר המגן שמישהי מחפשת.
הייתי רוצה שתספרו לי איך אתם עושים את זה? מה הפטנט שלכם לצאת מהבית בלי לפחד? איך אתם נמנעים מלחשוב על האסונות שיכולים לקרות שם בחוץ?
אני כל כך מקנא בכם. גם אני רוצה לצאת לעבוד, לצאת לבלות עם חברים, לפאב, לסרט, לא לפחד יותר.
אין לי מושג למה מקננות בי החרדות האלו, זה התחיל אצלי בגיל 17 וחצי, לפני כן אני כן זוכר שהייתי יוצא לבלות, לחברים, לבית הספר. אני נזכר בערגה בתקופה הזו, היו לי חיים, היו לי חברים. הייתי נורמלי. לצבא כמובן שלא התגייסתי, אם היו מגייסים אותי יש מצב שהייתי משתגע ומתאשפז.
אני לא מצליח לחשוב על שום אירוע טראומטי בחיי שיכול היה לגרום לי לחוות דבר כזה. לא חוויתי מעולם תאונת דרכים, לא הייתי בפיגוע, לא בילדותי ולא בנעורי, (לפחות לא משהו שאני זוכר), לא נפגעתי נפשית ולא פיזית מאף אדם. אין לי מושג עד עכשיו מה זה הדבר הזה שדבק בי, ולמה. אין לי מושג איך מוציאים את זה ממני. החרדה הזו היא סוג של עלוקה ששום דבר לא מצליח לגרד אותה החוצה. אם מישהו מכם מכיר את המצב הזה, אשמח לשמוע ולקבל טיפים איך יוצאים מזה, בהנחה שאפילו לטיפול אני לא מסוגל ללכת.
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקידום "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית.
