האיש המשיך לדבר והיא ניסתה להקשיב אבל לא הצליחה. רק את שפתיו הנעות, ואת שיניו הלבנות מבצבצות בתוך פניו הירחים, הצליחה לראות, שפתיו הבשרניות זזו שוב ושוב למעלה ולמטה, הן התעקמו כלפי מעלה בחיוך והיא קינאה. גם היא רצתה לחייך כמותו.
את המשפט האחרון שאמר הצליחה לקלוט. הוא אמר לה: ועכשיו תביאי נשיקה. היא נדהמה. הביטה בו מבולבלת. כל כך חלשה הייתה ועצובה. "אני כל יום מגיע להביא לך קולה וסיגריות, לא מגיע לי נשיקה" אמר וצחק צחוק פרוע, זוויות פיו נמתחו שוב כלפי מעלה. "אני חולה" ניסתה להסביר לו בקול צרוד "אני לא יכולה". "נשיקה אחת קטנה" השיב לה בלחש, מפנה מבטו בזהירות כלפי אחת האחיות שיצאה מהמחלקה, כשראה שהאחות הולכת לדרכה בלי לשים לב, נשם לרווחה. "את חייבת לי" גער בה. "אחרי כל מה שעשיתי עבורך, חייבת לי נשיקה". היא התקרבה אליו בהיסוס ונשקה לו על לחיו בתקווה שיניח לה, אבל הוא המשיך לתבוע. "לא ככה" אמר לה. "לא כזו נשיקה".
היא עצמה את עיניה, אולי אם לא תראה אותו, לא תדע שהוא שם.
אם היה מגיע לפני שנתיים הייתה יודעת מה לענות לו, הייתה פותחת את פיה ומשלחת אותו לדרכו, אולי הייתה קוראת למשטרה? אבל עכשיו היא חולה. היא לא מסוגלת אפילו לדבר. למזלה נקראה למחלקה לתור הכדורים. כשחזרה כבר לא היה שם. היא קיוותה שלא ישוב למחרת. שלא ישוב לעולם.
אבל הוא הגיע שוב. למחרת. עם הקולה והסיגריות. מעשן ומחייך ומדבר על עבודה. ושוב תובע :"נו חמודה, נשיקה. נשיקה קטנה". אבל אז יצאה אחת הרופאות מהמחלקה, היא שמעה אותו היטב, היא צעקה עליו ואיימה, אמרה לו שלא יחזור עוד לעולם. והוא נאנח, הביט בה בצער, והתרומם לקום. הליכתו מתנדנדת כהליכתו של ברווז שנכפה עליו לצעוד מחוץ למים הבטוחים של הנהר.
שבוע אחר כך ביקש ממנה אחד מידידיה הגברים לצאת איתו לחופשה, היא ממילא נמצאת מחוץ לאשפוז בסוף השבוע, הוא יקח אותה אליו. יפנק אותה, ילחש לה מילים טובות ויאחז בידה. הוא לא יעזוב אותה גם אם הדיכאון יחריף והיא תאלץ לשכב במיטה כל היום.
פעם, כשהיו יותר צעירים, היו מבלים יחד הרבה. הוא מעולם לא נגע בה, גם כשהגיעה לביקורים. הקפיד לשמור על טווח מרחק. היא ידעה שאיתו היא בטוחה.
ציוץ של ציפורים, שמש עליזה, מדשאות, כל כך הרבה ירוק בעיניים. כן, זו אכן אותה הרמה. כל כך אהבה לטייל שם פעם. הפעם לא יכלה. הוא הציע את המיטה והיא נשכבה עליה באפיסת כוחות, הוא הכין אוכל, ניקה, דיבר בטלפון, צחק. היא שמעה אותו משחק עם השלט של הטלביזיה בסאלון, מעביר ערוצים, צוחק מאיזו קומדיה פשוטה, והיא שוב קינאה. כל כך קינאה.
בלילה נשכב לידה בשתיקה. מלטף את זרועה. היא עצמה את עיניה, מנסה להירדם. ההקלה של השינה. רק שתגיע כבר השינה ותקח ממנה לכמה שעות את הכאב, הסבל, המחלה. אצבעותיו החלו ללטף אותה במקומות אינטימים. "אני חולה" התחננה בלי קול. "אני חולה ". אבל הוא לא הקשיב. הוא המשיך. אצבעותיו חודרות למקום שהכאיב לה. הדיכאון לקח ממנה גם את היצר המיני. היא כבר לא הייתה אישה, אלא יצור חסר זהות מינית, צל של אדם שחי פעם, צחק, רקד, אהב, דמיין, רצה, שוחח בטלפון, צפה בערוצים, התאווה.
היא עצמה את עיניה. הוא אמר לה שזה רק יעשה לה טוב. שזה יעזור לה להחלים. שזה מה שיגרום לה להתעודד. אבל זה לא עשה טוב, הוא הכאיב לה, הכאיב כל כך, אבל היא כל כך פחדה להרגיז אותו, פחדה אפילו לצעוק. אם זה היה קורה לפני שנתיים, הייתה מעיפה לו סטירה, מגלגלת אותו מכל המדרגות. לפני שנתיים כשהייתה עדיין אדם עם רצונות, החלטות, מאווים, הגנות. היום, כל מה שיכלה לעשות היה רק ללחוש בשקט ובקול חנוק, לא, בבקשה, אני חולה, כואב לי, אני לא רוצה, אבל הוא לא שמע.
כשחזרה לבית החולים מחאה לה איריס הפסיכולוגית כפיים."כל הכבוד שיצאת", אמרה ונימה של גאווה אימהית בקולה "איזה מזל שהקשבת לי נכון?" רואים שהתרעננת. איזה חברים יש לך. פשוט נפלא".
היא הרכינה את ראשה, עיניה שורפות מהדמעות שהחניקה בתוך תוכה. היא חשבה על כל האנשים שאהבו אותה פעם, חשבה על אלו שחשבה שאהבו אותה, על אלו שהבינה שלא, הקשיבה לתרועות השמחה והתשבוחות של איריס ושתקה.
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקידום "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית.
