"מה שלא הורג – מחשל" מאת: תמר

הטיפול התרופתי שנטלתי לא עזר לי, לאחר כשלושה חודשים, ניגש אלי מנהל המחלקה ואמר לי בפנים רציניות ובכובד ראש: "חשבנו על דבר אחד אחרון שאולי כן יכול לעזור לך. אם תרצי". הוא הגיש לי נייר לחתימה. חתמתי מיד. מה יש לי להפסיד? במצב שבו הייתי כבר לא שאלתי שאלות.

עברתי סידרה של כעשרה טיפולי חשמל. פעמיים בשבוע הובילו אותי לחדר מיוחד, בו חיברו לי אלקטרודות לראש, הרדימו אותי והזרימו זרמים חשמליים עדינים למוחי. זה מה שהציל אותי בסופו של דבר. הפסיכוזה נעלמה לאחר הטיפולים, אבל נשארתי עדיין עם הדיכאון.
רזיתי כל כך. ירדתי 8 קילוגרמים באשפוז, הצוות אני זוכרת עכשיו, נאלץ להאכיל אותי בכוח, בכפית.

חודשיים נוספים עברו ומצבי השתפר, הצוות הסכים שבעלי לשעבר יגיע לבקר אותי עם בתי. בתי שהייתה אז כבר 9 חודשים.

אחת מתופעות הלוואי של הטיפול בחשמל מוחק את הזיכרון לטווח קצר. לא זכרתי דברים. שאלתי את בעלי כשראיתי את התינוקת שלי, מי זו החמודה הזו? לא זכרתי אותה. לא זכרתי שיש לי תינוקת. לאחר כחודש נוסף של שהייה, הוחלט לשחרר אותי מבית החולים.

הייתי עדיין בדיכאון אבל חזרתי לעבודתי, עבדתי כשש שעות ביום, אחר כך טיפלתי בילדה ולא נותרו בי עוד כוחות לעשות דברים נוספים.

לאחר חצי שנה נוספת, החליט בעלי להתגרש ממני, אמר שהוא מתקשה להכיל את הבעיות ועזב אותי לבדי, עדיין בדיכאון, מטפלת לגמרי לבד בילדונת קטנה, תינוקת בת כשנה ושלושה חודשים.

כן, גם הוא, כמו רבים אחרים, חשב שחיי נגמרו, הוא החליט שהוא לא רוצה להיגמר איתי, אבל מה שהוא לא הצליח להבין זה שאני לא מוותרת. שלעולם לא אוותר.

2.
כשבתי הייתה בת שנתיים, בשנת 1999 אושפזתי בשנית. אני זוכרת אחרי שנה וקצת כשהייתי בדיכאון פתאום הרגשתי טוב, חשתי בהקלה עצומה. הדיכאון כאילו נעלם. תאבוני חזר ואף היה מוגבר מתמיד, הרגשתי שיש לי כוחות ואנרגיות, אבל לא הבנתי שהבעיה הייתה שיש לי יותר מדי אנרגיות.
לא הצלחתי לישון. שבועיים שלמים לא ישנתי, אפילו לא דקה, אבל חוץ ממני, אף אחד לא ידע. המשכתי ללכת לעבודה כרגיל, המשכתי לטפל בילדה, הבית שלי היה מבולגן ומלוכלך מלא קרטונים של פיצה חבילות של מקדונלד ועשרות בקבוקי שתיה ריקים..

בתוכי ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר. בשיחה עם הפסיכולוגית שלי כשגיליתי לה מה אני חווה, היא ייעצה לי להתאשפז. אמרה שממה שאני מספרת אני חווה התקף של "מאניה".

פחדתי כל כך. לא רציתי לעבור את זה שוב , פחדתי ממכות חשמל ולא רציתי לחזור לבית החולים.

ביום שישי אחד, כשבתי שהתה אצל אביה, נכנסתי לרכב ונסעתי אל מי שעתיד יהיה להיות בעלי השני. הכרנו כ 3 שבועות לפני, בתוך התוהו של המאניה יכולתי סוף סוף להכיר מישהו ולמצוא אהבה חדשה. הגעתי אליו ב-2 לפנות בוקר לבושה פרובוקטיבי במיוחד, למרות שאני לא כזו, מעולם לא נהגתי להתלבש כך לפני כן.

רוצים לאשפז אותי, אמרתי לו, תן לי להתחבא אצלך.

אבל היו לי הזיות, דיברתי שטויות, סיפרתי שאני אשתו של אלוהים, שאני המשיח, שאני אביא את הגאולה. אין לכם מושג איזו תחושה זו, כמה סמים שתיקחו לעולם לא תגיעו להרגשה שהרגשתי בתוכי אז, סוג של קסם.

אז כן, דברתי שטויות גם רציתי סקס והרבה כי ככה זה במאניה. אמרתי לו שאני לא חולה שאני הולכת לרפא את כל החולים ולהפוך את הבית חולים ללונה פארק. את זה אמרתי גם לרופא ששאל מדוע הגעתי אליו. באמת האמנתי בזה שיש לי כוחות לרפא כל אחד, הרגשה מדהימה.

הוא הבין שהמצב חמור ושכנע אותי ללכת לבית חולים, הוא הסיע אותי לשם ואני החלטתי לאשפז את עצמי. האשפוז השני היה קשה מאד. היו לי המון מחשבות גדלות שהאמנתי בהם. ימים שלמים נהגתי להסתובב ברחבי המחלקה ולשיר שירים. לא היו אז פלאפונים או יוטיוב ולא היה לי ווקמן. הייתי צורחת את השירים ליד החדר ישיבות של הרופאים כדי להפריע להם. בכל פעם שצרחתי שיר ועוד אחד ועוד, הגיע רופא להרחיק אותי משם.

ואז זה קרה: תפסו אותי במיטה עם חולה אחר בחדר הגברים. אין לי מושג מה עשינו שם אם עשינו בכלל, אבל זה הוביל אותם להחלטה לקשור אותי בחדר מיוחד שכל מה שהיה בו היה רק מיטה. נקשרתי ל 3 ימים ו 3 לילות רצופים. השתנתי וחירבנתי על עצמי (וואו זה קשה לכתוב).

אבל הייתי חזקה, היה לי איזה כוח פיזי שאיני יודעת או יכולה להסביר. התיישבתי על המיטה כשידיי ורגלי קשורות, ובתנועות חזקות עם גופי, הזזתי בכל הכוח את המיטה, מקצה החדר עד הדלת. דפקתי בכוח עם המיטה על הדלת: בום בום בום. באותו יום הגיעו להחלטה להוציא אותי משם.

באשפוז הזה, הרופאים הגיעו להבנה שאני לא לוקה בדיכאון כרוני אלא במניה דפרסיה, הם החלו לטפל בי בכדורים מאזנים.

התרופות עזרו למזלי והשתחררתי מהאשפוז לאחר חודשיים. אבל כמובן שגם אחרי אשפוז שזו טראומה בפני עצמה, קשה מאוד לחזור לחיים, ההסתגלות לא קלה וכן, לא יוצאים לגמרי בריאים.

אותו איש שהיה לבעלי השני, הגיע לבקר אותי שוב ושוב בבית החולים, והציע לי לבסוף נישואים. עשרה חודשים לאחר שהכרנו. רווק שלקח על עצמו אותי יחד עם כל החבילה שלי, נולדו לנו במשותף עוד 3 בנים מקסימים.

האיש היקר הזה, בניגוד לבעלי הראשון, האמין בי ובכוחות שלי. לאחר כ 12 שנים יחדיו, (לפני כארבע שנים) התגרשנו, לא בגלל המחלה, היו דברים אחרים שלא הסתדרו לנו.

היום אני גרושה, במערכת יחסים חדשה עם בן זוג מדהים ומגדלת באהבה רבה את ארבעת ילדי.

מעולם למרות המחלה הקשיים והמשברים לא ויתרתי על משמורת על ילדי, למרות שיכולתי. ילדי הם החיים שלי, ואני תמיד אופטימית, מדי פעם אני נופלת, אבל אז קמה וממשיכה את החיים בחיוך.

אז כן, אני מתמודדת עם הפגיעה הנפשית כבר מעל עשרים שנה. חוויתי אשפוזים רבים גם אחרי השניים הראשונים, אבל אני ממש כמו עוף החול, תמיד קמה וחוזרת. לעצמי, לילדי ולחיים.

חשוב לי להגיד לכם ש"מה שלא הורג מחשל" תמיד תסתכלו גם על חצי הכוס המלאה, ותהיו שרויים בשמחה.

תמר