אתה מנסה לקום אבל חוטף כזאת סחרחורת שאתה חוזר לשכב ומהרהר בשיחה שהייתה לך עם העובדת הסוציאלית לפני יומיים, על ספק הצעה, ספק תחנונים שתתן צ`אנס נוסף, אמיתי, לגמילה. היית בגמילה כבר כמה פעמים לפני זה, אבל לא ממש הבאת את עצמך באמת לזה. לא נכנסת לתהליך רציני של שיקום, בדרך כלל גם חתכת אחרי שבוע או קצת יותר. ואתה יודע שאתה צריך לעשות את זה, כי נגמרו לך הכוחות. ונגמר לך הגוף. אחרי 12 שנה של שימוש בינוני ו7 שנים של שימוש לא הגיוני אתה עייף, מותש, מובס. הפסדת מול הסמים. הפסדת ואתה הולך לגמילה. והפעם עם כוונה אמיתית.
אתה קובע עם הנהג מונית שייקח אותך מחיפה לבאר שבע, נסיעה שהרווחה משלמת עליה כי לפי העובדת הסוציאלית שלך "סיכויי ההחלמה שלך הפעם גבוהים מתמיד". אתה מטיל בזה ספק, אבל בהחלט מזנק על ההזדמנות. נשארו לך 300₪ אחרונים שאיכשהו הצלחת לשמור בצד למקרה חירום מהקצבה שאתה, כמו מכורים רבים הצלחת להוציא מביטוח לאומי ואתה קונה איתם פאקט נקסט ועולה על המונית מצוייד בתיק עם בגדים מלוכלכים, סיגריות ו20 כדורי קלונקס אחרונים.
אתה מגיע ל"אישפוזית" , השלב הראשון בגמילה - ההתנקות הפיזית, ואתה יודע שזה יהיה קשה ומייגע, ושמח שלקחת את הקלונקסים איתך, כדי שתהיה לך נחיתה קצת יותר רכה בימים הראשונים. ואתה גם יודע שזה אסור, להכניס כל חומר שלא ניתן לך באופן רשמי ומאושר על ידי הרופא של האישפוזית, אז אתה דוחף 20 כדורים לתחתונים וממש מקווה שלא יהיה חיפוש בעירום, כי אז יזרקו אותך משם - ואתה בחזרה ברחוב. אתה נכנס למבנה, חצר קטנה מגודרת ונעולה עם כמה מכשירי כושר, שני ספסלים ובפנים עמדת אחיות, חדר קבוצות ומסדרון קטן ואפל עם תאורה מקולקלת שמרגיש לך קלסטרופובי ומעורר חרדה ונראה יותר מהכל כמו מחלקה סוג ז בבית חולים סוג ז. בשלב הראשון לוקחים לך בדיקת שתן, לחץ דם ומחפשים לך בתיק, לבדוק שלא הברחת סמים. לא, הם לא עשו לך חיפוש גופני - הצלחת להבריח את הקלונקס.
מיד אחר כך - פגישה עם הפסיכיאטר. תעשיית הפסיכיאטריה הולכת יד ביד עם מערכת הגמילה והשיקום. הם בגדול אומרים כזה דבר "בוא, אנחנו ניקח לך את כל הסמים שאהבת והתמכרת אליהם מאוד עד שהם הרסו אותך ובמקום זה ניתן לך סמים שאתה לא אוהב, שלא יעשו לך כיף, שימחקו אותך לתקופה ואתה לא תתמכר אליהם". הבדיחה כמובן , היא על חשבונך כי לכל חומר שאתה לוקח תקופה ארוכה (ואתה לוקח את הכדורים הפסיכיאטרים תקופה ארוכה, אתה פשוט מגלה את זה אחרי תקופה ארוכה. מצחיק, לא?) אתה מתמכר ואז גם ממנו צריך להגמל. אבל אתה אומר בסדר למה שנותנים לך, כי אחרי 19 שנה של שימוש אתה מבין בחומרים ברמה של פרמקולוג חובב, ואתה יודע שהכדורים האלה ימחקו אותך ב3 ימים הראשונים ואחרי זה, אם יהיה לך קצת מזל, ההשפעה שלהם תהיה נסבלת, אבל אתה גם יודע שעדיף לך לישון, במקום לסבול כאבים, סחרחורות, רעידות, הקאות, טיקים בלתי נשלטים, שלשולים, חרדות ודיכאונות. וזה במקרה הקל והטוב. אתה יוצא לחצר לעשן ולשתות קפה שחור, שני החומרים שהופכים להיות חברי הנפש הכי טובים שלך בחודש הזה באישפוזית, ואתה מרגיש בודד ומפוחד ואתה רואה חבורה של אנשים יושבים שם, משום מה אתה נתקע על בחור צעיר, מזוקן שחובש כיפה ומדבר באנגלית. הוא ניגש אליך ומבטא אמריקאי בעברית קלוקלת אומר "שלום אחי, איך אתה? אני אריאל" אתה אומר לו שאתה בסדר, אבל אתה רוצה להיות לבד קצת. הוא מחייך ואומר לך "יהיה בסדר, כולם ככה בהתחלה" ועוזב אותך בשקט. זה מרגיש טוב, נותן לך קצת תקווה, שמישהו בכלל מתייחס אליך, מדבר איתך, מחייך. הרבה זמן לא התייחסו אליך כמו בנאדם, ואתה מבין שזה היה חסר לך.
אחרי שעה אתה אוכל צהריים , שניצל ושעועית, נחמד לאכול ארוחה נורמלית אחרי כמה שבועות שאכלת פיתות עם חומוס או בורקסים. וזה בימים שהצלחת לשמור בצד מספיק כסף לאוכל, בחלק מהמקרים הוצאת את הכל על סמים ולא אכלת יומיים או שלושה. אתה מקבל אחרי הארוחה את הכדורים של הצהריים ומהר מאוד מרגיש מטושטש, מסוחרר וחלש - הכדורים עשו את שלהם ואתה נכנס למיטה ומתענג על התחושה של הגוף שלך על מזרון. תחושה שלא הייתה לך כבר כמה חודשים ונופל לשינה מאוד ארוכה ומאוד עמוקה.
אתה מתעורר אחרי 10 שעות שינה ב6 בבוקר, השינה הכי טובה שהייתה לך מזה שנים ואתה לא יכול לזוז. אתה מנסה לפתוח את העיניים והן נסגרות, אתה מנסה להזיז את הידיים והן כבדות מדי, אתה מנסה לדבר ויוצא לך מן גמגום מוזר, אוסף של הברות לא ברורות. ואתה נלחץ ממש. ואתה מנסה להרגיע את עצמך בזה שזאת כנראה ההשפעה של הכדורים שנתנו לך אתמול. כן, זה בטח זה, זה יעבור, תרגיע. אחרי חצי שעה של מאבק עם עצמך אתה בקושי רב מצליח להרים את הספק גוף ספק גופה מהלכת שנהיית ושוטף פנים, וכל זה רק כי שמעת מישהו שאומר שתכף מחלקים קפה. כשאתה מגיע לקפה אתה מרגיש לאיזה 10 דקות פחות גרוע ונכנס לקבוצה הראשונה של הבוקר. ככה זה בגמילה, רוב מה שעושים זה יושבים בקבוצות, מדברים על רגשות ועל הדברים שהביאו אותך להשתמש , על התקוות שלך לעתיד ובין לבין טוחנים אינסוף סיגריות. בתחילת הקבוצה יושבים 15 מטופלים בחדר וכל אחד מקריא כמו רובוט, בחוסר חשק ובחוסר כוונה איזו מנטרה מטופשת שכתובה על הקיר. משהו בסגנון של "אני מכור חסר אונים, הגעתי לשפל המדרגה, איבדתי שליטה על חיי, אני רוצה ומגיע לי לחיות". האינטונציה לא משנה, הכוונה לא משנה, העיקר שתדקלם את הטקסט הזה כל בוקר במשך 30 יום. הצוות, ובמיוחד המדריך המכור שנקי כבר 24 שנים, 3 חודשים ויומיים, וטורח לספור כל יום נקי ולהצהיר עליו טוענים שהדקלום הרובוטי הזה יעזור לך. אתה חושב שזה מפגר, אבל החשיבה הביקורתית הזאת היא חלק ממה שהביא אותך לשם, אז אתה מכבה את המוח וקורא. מיד אחר כך כל אחד מספר בכמה משפטים על איך הוא מרגיש באותו בוקר ואז יוצאים להפסקה. בחצר יש רדיו, גלגל"צ ברקע , עמיר לב שר את "לאן עפים הברווזים".
ואז - משהו קורה לך - הסולו גיטרה חשמלית על הגיבסון שלו ביחד עם הקול המחוספס והקצב שסוחב קדימה מעירים אותך, אתה מתחיל לרגע לחוש התרגשות, אתה חוזר להרגיש דברים ואז בשנייה אתה עף כמו טיל 9 שנים אחורה, לתקופה שהסמים, האלכוהול והמוסיקה היו כיף.
תל אביב, 2008 מועדון הצימר, אתה בשירותים אחרי כמה כוסות של רד בול וודקה, לפנייך על מושב האסלה 6 שורות של חגיגת מעורבב עם קצת קוקאין, השילוב שכל פעם הרים אותך לשמיים ואתה מתחיל לפרק את השורות, שורה ראשונה, שורה שנייה , כל שאיפה מפוצצת אותך בעונג, עוצמה, חדות, כוח. ואז אתה שומע שמהבמה קוראים בשם שלך ואומרים "חתיכת מפגר, תפסיק להוריד שורות, אנחנו מתחילים תהופעה" אז אתה מוריד במהירות את מה שאתה מספיק ועולה לבמה מרגיש כמו אלוהים. להקת האוונגרד שאתה חבר בה מתחילה לנגן אמביינט אפל ואתה בפאתוס ומלודרמה מוגזמת קורא עם קול הבס שלך את הטקסטים המורבידיים, הקשים ומאוד אסוציאטיביים שלך ובסוף הקריאה אתה שם על עצמך את הסטראטוקאסטר החשמלית שלך ומאלתר על המיתרים רעש חופר ומעופף, רכוב על גלי המיסקונספציה שאתה רוכב עליהם כבר שנים בנוגע לאתוס הרוקסטארים שגדלת עליו. לו ריד, ניק קייב, הפינק פלויד, הביטלס, איגי פופ, בואי, קלפטון, כולם היו גדולים מהחיים, עשו מוזיקה גדולה מהחיים, הופעות גדולות מהחיים וכמובן - סמים שהופכים את החיים לגדולים. ואתה מרגיש שאתה איתם בשורה אחת, שאתה כמוהם, כמו האלילים שלך, שאתה יכול ועושה ומוצלח. ואתה כל כך טועה. ועדיין לא מתחיל להבין את זה בכלל. ואז רצף המחשבה הזה נרגע, השיר של עמיר לב נגמר, אתה חוזר למציאות ובשנייה חוזר בראש לשגרת ההתמכרות של השנתיים האחרונות. כשאתה מתעורר ברחוב, או על ספסל כשהשמש מתחילה לשרוף אותך. אין לך ברז לשטוף פנים, אין לך קפה, אין לך אוכל, אין לך מברשת שיניים, או נעלי הליכה. יש לך זקן עבות, שיער פרוע, בגדים מטונפים וריח גוף מזעזע אחרי יותר מחודש בלי מקלחת. ואיכשהו יש לך כמה סיגריות, באופן לא הגיוני שאיך שאתה לא מנסה אתה לא מצליח להסביר את זה אבל תמיד, בכל מצב הצלחת לדאוג שיהיו לך סיגריות. אז לפחות יש לך משהו. אתה הולך ברגל מותש ומתנדנד לתחנת דלק , ליד הסניף של דור אלון שעבדת בו פעם ומתחיל לבקש מאנשים כמה שקלים. כמו כל הג`אנקיז לפניך ואחריך. מדי פעם אתה קולט מישהו שהכיר אותך כשהיית נורמטיבי, ומבקש ממנו יותר ולפעמים גם מקבל. ביום ממוצע אם הצלחת לקבץ 70 שקל אתה מרוצה, כי זה יספיק לסיגריות, קוטג` וודקה, ובימים שאתה מצליח יותר, והיו כאלה אתה תופס טרמפים לתחנת סמים הקבועה שלך ומפנק את עצמך בקריסטל והרואין. השילוב שבגלל הרצון האדיר לצרוך עוד ועוד ממנו פרצת לבית של עורך דין שהכרת, גנבת ממנו כסף, נתפסת ונשלחת לכלא ל8 חודשים. הסיוט הכי גדול שעברת בחיים שלך. סיוט כזה גדול של השפלות, מכות, התעללות נפשית, בידוד, מוות רוחני וכדורי הרגעה שאתה מדחיק את החוויה הזאת עמוק ככל שאתה יכול ובאיזשהו מקום קטן גם ממשיך להשתמש כדי לטשטש אותו, לשכוח ממנו עד כמה שאפשר.
וכשהזכרונות הם יותר מדי אתה שמח שההפסקה נגמרה ונכנס לעוד קבוצת טיפולית. עוד אחת מיני רבות ומבין שזו השגרה פה. טיפול באומנות, שיעור היסטוריה על מאיפה הגיעו הסמים לעולם המערבי, קבוצת "מכורים אנונימיים ו12 הצעדים" (תוכנית שאתה בז לה בכל גופך ונשמתך, מהסיבה הפשוטה שהתמסרת אליה ולטמטום חסר המוח שהיא מציעה והיא פשוט לא עבדה. פעם אחר פעם חזרת להשתמש. וזאת עובדה) , קבוצת רגשות עם העובדת הסוציאלית של המקום , קבוצת מיינדפולנס (הטרנד האחרון בשורת הטרנדים המתחלפים שעובדים על מדיטציה ונשימות) ועוד מיני קבוצות כהנה וכהנה. ואתה נלחץ, כי שום דבר לא עובד בשבילך, שום דבר לא עוזר, שום דבר לא מציע לך שחרור מרגשות האשמה וייסורי המצפון על כל החרא שעשית בשנים האחרונות, על הפריצה לעורך דין, על האיי פאד גנבת מאמא שלך ומכרת בשביל חתיכת חשיש ששווה 50 שקל, על האגרסיביות המפלצתית שיצאה על החברים הכי טובים שלך ועל אח שלך כשעוד הייתה לך דירה, על ספיר הערסית ששילמת לה מאות שקלים כי חשבת שייצא לך מזה משהו ולא יצא לך מזה כלום אף פעם. וזה יותר מדי. והלב שלך מתחיל לדפוק מהר, וקשה לך לנשום, ואתה לא מצליח להפסיק לרעוד לזוז. זה חתיכת התקף חרדה חזק ממש. אתה הולך בקושי רב ומגיע לחדר שלך ושולף את התחתונים שהחבאת בהם את הקלונקס ונכנס איתם לשירותים, מברך את עצמך על ההחלטה להבריח את הכדורים האלה למקום. דוחף שלושה לפה, בולע בלי מים ומחכה. עוברת חצי שעה והגוף נרגע, נעים לך, אתה נהנה יותר מתמיד לעשן, הסטרס הקשה שהיה לך בראש נעלם. לחלוטין, שום דבר לא מטריד אותך. כיף לך. אתה מסומם. שוב...
עובר יום ועוד יום, אתה מתרגל לאט לאט לשגרת המקום, קפה של בוקר, סבב הרגשה, סיגריות, קבוצה, ארוחה, כדורי בוקר, סיגריות, קבוצה, שיחות מזדמנות, ארוחת צהריים , כדורי צהריים, מנוחה, מקלחת, קפה, קבוצה, סיגריות, ארוחת ערב, כדורי ערב , המון סיגריות , טשטוש, שינה. ואתה תוהה לאן זה מוביל אותך. מה המטרה, לאן זה הולך, מה יהיה אחר כך, מה יחזיק אותך בעולם האמיתי. ואז 10 ימים לפני הסיום אתה יוצא עם כל המטופלים לחדר מחשבים. מתיישב על המחשב ובחשש פותח את הפייסבוק שלא נגעת בו שנה בערך. ואתה מגלה שהעולם המשיך בלעדייך, ידעת את זה, אבל זה מקבל ממד מוחשי יותר כשאתה רואה את התינוקת החדשה של חבר שלך צור ואת העבודה החדשה בתור מדריכת טיולים של ידידה שלך נועה. ויש לך שתי אפשרויות - ליפול לתהומות הנפשיים המוכרים והממכרים שלך, לרחמים העצמיים, או, לשם שינוי , לקבל מזה השראה, למנף את זה ואת עצמך. אבל אתה עדיין לא מקבל החלטה. אתה ממשיך ליוטיוב. שם פליי על שיר כבד של פיית נו מור בביצוע לייב מהניינטיז ואתה מקבל פצצה של תקווה, הדיסטורשנים מחזירים אותך לחיים, לאנושיות שאיבדת, מנתקים אותך מצורת הקיום העלובה ביותר שחיית בתוכה בשנים האחרונות. ואתה ממשיך - זאפה, פיקסיז, פייבמנט , ואין מספיק מזה, זה ממלא כל מה שאתה צריך, כל מה שאתה רוצה , כל הטוב שבעולם. המוזיקה הזאת, שפעם הייתה הכל בשבילך ואם לא הכל אז בהחלט מספיק.
ואז אתה עוצר. ומכבה את המחשב. ויוצא ומדליק סיגריה שמרגישה לך כמו סיגריה אחרי סקס על קוקאין וויאגרה. רק, בלי הקוקאין והוויאגרה, כמובן. והמוח שלך רץ, מיליון מחשבות בשנייה, רגשות, סחרור בריא, תקווה, מטרה, משמעות.
אתה לוקח החלטה.
הבחירה אצלך. אתה בוחר בחיים.
