כשנכנסו לסופרמרקט שאלה אותה סבתה אם היא יכולה לעזור לה ולהוביל את עגלת הסופר, פטרישיה, הסכימה ונדהמה לגלות שהיא מצליחה.
סבתה שבניגוד למטפלים רבים, זיהתה את ניצוץ החיים הקטן שעוד נשאר בפטרישיה, האמינה בכוחותיה לצאת לקניות ולסחוב עגלת סופר..
מבלי שאף אחד ידע, נרשמה פטרישיה ללימודי פסיכולוגיה והפכה בלד"ר לפסיכולוגיה ולאורים ותומים בתחום בריאות הנפש כיום.
סבתה של פטרישיה, מבלי להכיר את "גישת הכוחות" הצליחה לעזור לנכדתה, לגלות את הכוחות שקיננו בתוכה, שבעצם היו קיימים שם כל הזמן, וייתכן והיה דרוש רק האדם שיראה אותם ויאמין בהם.
גישת הכוחות היא גישה שהתפתחה מתוך תחום העבודה הסוציאלית. אם בעבר גישות שונות בבריאות הנפש התמקדו בעיקר בפתולוגיה ובמחלה ובקשיי האדם, גישה זו דוגלת באמונה שאין אדם שאין לו תקווה, שאין אדם שגורלו נחרץ לחיי סבל, גם אם כרגע הוא שרוי בחולי, יש תמיד מקום לחזק ולהעצים את הכוחות הטמונים בו.
הגישה מיישמת הסתכלות על האדם השרוי במצוקה כאדם במשבר ולזהות את הכוחות, הכישורים והפוטנציאל הטמונים בו.
המטפלים בגישה זו, מגיעים לקשר עם המטופל, בגובה העיניים ללא היררכיה, מתוך תקווה בתהליך הטיפולי ימצאו הכוחות שניתן לחזקם ולהעצים אותם.
ההתמקדות בגישה זו, אינה בפתולוגיה ובמחלה, אלא בפוטנציאל, בכישורים וביכולותיו של האדם , העצמתם וחיזוקם.
גישה זו מחליפה כיום חלק מהגישות הפטרוניות בעבר, שהתמקדו בעיקר בבעיותיו של האדם ובחולי.
גישת הכוחות, הלכה ותפסה תאוצה בראשית שנות השמונים כאשר גם לפניה כבר דובר בקרב עובדים סוציאליים רבים על הצורך בשינוי הגישה הטיפולית.
מהות גישה זו כאמור היא בהתמקדות בחלקים הבריאים של האדם. המטפל מחוייב להגיע לטיפול או לתכנית השיקומית, מתוך אמונה ותקווה בכוחותיו של האדם המטופל.
שרון לוין – עובדת סוציאלית בדיור מוגן תחת סל שיקום:
בעצם ההסתכלות על המטופל בגובה העיניים, אנו מנסים לזהות את הכוחות הכישרונות והפוטנציאל הטמונים בו. אם נשווה זאת למחלה פיזית למשל כמו סרטן, דווקא כשאדם חולה, נפתח בפניו חלון הזדמנויות למציאת המשמעות הייחודית לחייו, איתור וחיזוק המשאבים הפנימיים. כך גם במפגש עם תהליך ההחלמה. העבודה בגישה זו חייבת להיות עבודה משותפת של המטופל עם המטפל בניסיון לזהות את כוחותיו הפנימיים.
הרבה פעמים אני רואה במחלות כמו דיכאון למשל שקיימת נסיגה משמעותית מהכוחות ותחושה כללית שאין כוחות ואין תקווה ואין כל אמונה בכוחות. מתפקידי להאמין בכוחותיו של המטופל גם כשהוא עצמו אינו מצליח להאמין שהם אכן קיימים בו.
אז מאיזה מקום את מגיעה למטופל בגישה זו?
אני מגיעה מאותו מקום שמאמין שבכל אדם טמונים אותם כוחות הייחודיים לו. יחד עם זאת, העבודה אינה רק שלי, זו עבודה משותפת שלי עם המטופל, ואני מדגישה שחשוב מאוד הקשר הקרוב ביני לבינו בעבודה משותפת.
האם נתקלת במקרים שקשה ליישם גישה זו?
אני זוכרת שבתחילת דרכי כעובדת סוציאלית, שלחו אותי להכיר מטופלת חדשה בתוך מחלקת אשפוז, שהייתה שייכת למתאמת שיקום אחרת שעזבה. ההנחיה שקיבלתי הייתה לבנות יחדיו תכנית שיקום לקראת שחרורה מאשפוז, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי, בשעת היכרות אחת להאיץ בניה של אמון וקשר ללא תהליך של הכרות שלעיתים לוקח זמן ורכישת אמון. גישת הכוחות עובדת גם ובעיקר על טיב הקשר ביני לבין המטופל ומבוססת על ההיכרות שלי איתו. במקרה זה היא הייתה במצב כל כך אקוטי שהיה בלתי אפשרי לבנות תוכנית שיקומית עם אדם שלא הכיר אותי כלל קודם ולא התבסס עדיין קשר אישי של עבודה משותפת ביננו.
אז מה בעצם צריך כדי לממש את היכולת לטפל באדם בגישת הכוחות?
אני מאמינה בכל ליבי, שכל עוד אדם חי, תמיד יש לו תקווה, נכון שבמצבים אקוטיים, העבודה שלי כמטפלת יותר מורכבת ועדינה מחייבת שימת לב לפרטים מאוד קטנים, למצוא איזה ניצוץ קטן או הבהוב של תקווה.
באדם ששרוי בדיכאון אני תמיד אחפש את הניצוץ הזה, איזה זיק בעיניים פתאום כשהוא נזכר או מדבר על משהו, חיוך קטן, תשומת לב לפרטים הקטנים. עלי להיות מאוד רגישה לניואנסים במצבים אקוטיים כדי לאתר את הכוחות שחבויים שם.
מה שמוביל אותי לשאלה האם גם אדם במצב אקוטי קשה יכול להיעזר בגישת הכוחות?
אפשרי והכרחי לדעתי לבדוק זאת. הבדיקה היא הכרחית, גם עם אדם השרוי כרגע במצב של דיכאון מג`ורי, כפי שכבר אמרתי, ניתן לעקוב ולראות שינויים בשפת הגוף שלו. לבדוק כל תגובה של חיוניות.
במידה ומגלים תגובה כזו מה עושים?
אני תמיד אשקף לו זאת. אספר לו שראיתי זיק של כוחות ותקווה בתוכו. ויחד נוכל לבדוק מה עומד מאחורי התנועה או החיוך. הרבה פעמים מגלים שזוהי דרך לאיתור משאבים פנימיים של האדם.
בגישה זו אנו באים מתוך אמונה שבכל אדם חבויים כוחות, גם אם כרגע הם חבויים תחת שכבות של כאב והעדר תקווה. אפילו ביציאה מהמיטה לפגוש אותי , אני רואה רמז לכוחות הללו, רצון גדול להבריא וחיוניות.
מה עושים כדי לעזור לאדם לייצר תקווה או כוחות מחודשים?
זה תלוי מה מביא המטפל איתו, בכלים שלו ובכלים של המטופל אני למשל מאוד אוהבת לצאת מהבית יחד. כשאנחנו מחוץ לבית אנחנו יכולים להבחין בהמון דברים יפים. אנחנו מבחינים פתאום בכוחות הטבע, עצים, סערה, שמיים, קשת בשמיים, גלים בים. אנחנו מגלים שאנחנו בעצם חלק ממערך הכוחות.
ואיך מגלים את הכוחות הייחודים לאדם עצמו?
דרך הסיפור האישי של האדם. אני אנסה לשמוע ולהבין מה היו התחביבים שלו בילדותו או לפני שחלה. לאיזה חוגים אהב ללכת, מה אהב לעשות, איזה זיכרון טוב מבליח אצלו, למה הוא מתגעגע. אלו כלים של ביטוי. היכולת לעזור לו לספר לעצמו את הסיפור שלו, יש בו המון עוצמה. כשאדם מספר את הסיפור שלו, הוא עצמו מקשיב פתאום לדברים, לכוחות שנדרש להם בעבר, למכשולים התגבר עליהם. בשעת משבר. כך מיתן יהיה להזכיר לו כיצד כבר התגבר וצלח משברים. זה יכול להיות למשל זיכרון על סיום טירונות קשה, סיום של משבר אחר שכבר צלח. אני רוצה להדגיש שגם במצבים דיכאוניים קשים מאוד, שקשה לאדם לזהות את הכוחות שבו, אפשרי להנגיש את העוגנים שיש בסביבתו כמו שייכות לקבוצה או קהילה (משפחה, קבוצה, חברים ) ועידוד לקשרים נוספים מחוץ לבית עם חברים וידידים מעבר לקשר הטיפולי. גם כאשר קשה לייצר שיח, דרך התנועה והעשייה החוצה (שמשלבת הרבה פעמים גם נתינה לאחר).
כאמור, אני מאוד מאמינה בקשרים בין אישיים. בהקניית תחושת השייכות של האדם לקבוצה או קהילה. תחושה כזו יכולה לגרום לתחושה של העצמה ואיתור הכוחות. אני מאמינה שכל דבר שקשור בתנועה ועשייה יכול לתת כוח. ממש כמו סוללה שנטענת מחדש.
האם תוכלי לתת דוגמא לכוחות פנימיים. מהם בעצם כוחות הפנימיים?
כוחות פנימיים, הם כל מה שבעצם יכול להעיד על איזשהו חיוניות. זה יכול להיות ברמה של עשייה עבור אחרים שנותנת משמעות, תחביבים כלשהם, אמנות, מוסיקה, הקשבה לשירים.
מהו בדרך כלל השלב הראשון ביישום הקניית הכוחות למטופל?
השלב הראשוני, הוא קודם לכל בניית אמון בקשר, כמו הדוגמא עם המטופלת שהבאתי קודם, במקום בו אין הכרות מוקדמת ובניית אמון, קשה מאוד ליישם את הקניית הכוחות. כשאני לא מכירה את המטופלת עדיין אין לי לזקק את כל חוויות העבר שלה ולבסס קשר. לא הצלחתי לצאת עם תכנית שיקומית מוצלחת, כי לא הייתה הכרות ולא נבנה אמון לפני.
היום אני מבינה ההנחיה שקיבלתי בתוך כמה שעות לצאת עם תכנית שיקומית למטופלת לפני שניתן לי לבסס קשר של אמון איתה היא הנחייה תואמת גישה אחרת שאני פחות מתחברת אליה. גישה שאומרת שאני המומחית כביכול שיודעת תמיד מה נכון לעשות. זוהי תפיסה המתמקדת בעיני יותר בפתולוגיה ובמחלה ובחולשות.
אבל אחרי שמבססים קשר, אפשר להעצים את האדם ולעזור לו לספר את עצמו מחדש. יש היום המון מתמודדים שמרצים על סיפור חייהם וזה נותן להם המון כוחות ומאוד מעצים אותם. אבל כאמור בשלב הראשוני הקשר ביני לבין המטופל חייב להתבסס.
אם אני מזהה פוטנציאל כלשהו אצל מטופלת שלי. הייתה לי מטופלת שהייתה מאוד מחוברת לציור ואיור. אז במפגשים יחד גם כשהכל אצלה היה מאוד שחור וכבוי והדיכאון היו פעמים בהם הסכימה לצייר יחד איתי.
אני מנסה להחזיר את הזיק שאני מכירה אצל המטופל מהעבר על סמך מה שאני יודעת עליו, על התחביבים, הכישורים, האהבות שלו. אני מנסה להצית אותם בנקודות מסוימות.
מה עושים כשזה לא עובד?
לא מוותרים. ממשיכים להאמין שזה רק עניין של עיתוי וזמן. וגם נדרשת הרבה יצירתיות, כי אם היא לא רוצה לצייר איתי היום, יכול להיות שתשמח לצבוע מנדלות אם אביא לה. תפקידי לתת לה את התנאים ולייצר את התנאים שבתוכם הזיק הזה יכול להתעורר.
למה גישת הכוחות קיימת דווקא בתחום העבודה סוציאלית ופחות בתחומים אחרים בבריאות הנפש?
בגישת הכוחות שהיא חדשה יחסית, הבינו שכדי באמת לעזור לאנשים להחלים ולהשתקם ולתפקד בחברה. מה נדרש מעובד סוציאלי המטפל בגישה זו, היא עבודה פנימית של המטפל עם עצמו, עליו להרפות מכל מיני אמונות ושיפוטיות וסטיגמה.
מהות העבודה הסוציאלית היא האמונה שלכל אדם כפי שציינתי קודם, יקיימת וישנה זכות אפשרות להשתנות ולהתפתח
הגישות הקודמות לגישה זו היו יותר פטרוניות וקיימות עדיין גישות כאלו בבריאות הנפש ובמקומות אחרים, אבל חשוב לי לציין שגישת הכוחות קיימת לא רק בעבודה סוציאלית. היא התפתחה אמנם מתוך העבודה הסוציאלית אבל היא מיושמת גם בדיסציפלינות אחרות בתחום החינוך למשל.
האם תוכלי לתת דוגמא למקומות המיישמים גישה?
גישת הדיאלוג הפתוח והבתים המאזנים למשל מיישמים את גישת הכוחות. בדיאלוג הפתוח שהחל בפינלנד, קיים שיח שוויוני ופתיחות לבוא למפגשים בלי ידע מוקדם של מה הולך לקרות בתהליך הטיפולי. בגישות אלו אנחנו המטפלים שומטים למעשה את כל מה שידענו , את הדעות הקדומות והאבחנות. עלינו להגיע נטולי שיפוטיות ובעצם באי ידיעה לאן המפגש עם האדם ינתב אותנו לאיזה תשוקות וכוחות הוא יוכל להתחבר אפילו במהלך שיח או שעה טיפולית. האמונה שלי כמטפלת באדם שיש בו כוחות, יכולה לעזור לו להרגיש שיש מי שמאמין בו וביכולות שלו ובכוחות שלו.
האם תוכלי לחזור ולסכם את מה שנדרש כדי ליישם נכון את גישת הכוחות לדעתך?
בנייה של קשר מיטיב המבוסס על אמון ביני לבין האדם
שיתוף של המטופל בישום הכוחות או התשוקות והתקוות מעברו, לפני פרוץ המחלה
זיהוי רגיש להבזקים או ניצוצות שעולים במהלך השיח הטיפולי שיאפשרו עידוד לחזור ולהתחבר לאותם כוחות שנסתרים כרגע מעיניו.
כלים של ביטוי עצמי דרך אמנות או מוסיקה (למשל שירים שהוא אוהב) כל דבר המעודד ביטוי הקול הפנימי ומתן תוקף לחוויות שהאדם עבר ועובר, והעצמה של החוזקות שלו שהביאו אותו עד הלום למפגש איתי. כפי שכבר הדגשתי, אם הוא מגיע למפגש איתי, זה כבר כוח חיוני, אני כבר יכולה לעבוד איתו, כי הוא קם כדי להיפגש איתי.
גישת הכוחות אם כך, נוטעת באדם המצוי במצוקה ובכאב, את הידיעה שיש מי שמאמין בו ובכוחותיו.
ולמרות שהוא עצמו, יתכן לא הצליח עדיין למצוא את התקווה והכוחות מקננים בתוכו, יש תמיד מי שיישא את התקווה עבורו, עד שיצליח להחזיקה מחדש.
הכותבת / עורכת שיר שוורץ עובדת בחברת "פרויקטים שיקומיים", מנחה סדנאות וליווי פרטני בכתיבה טיפולית וכלים והשלכתיים
