משה טולדנו, מגיע מעולם הטיפול/אימון מנטאלי בשיטת Nlp ותורות ניהול חיים נוספות, מנהל קליניקה עצמאית לאימון מנטאלי ומעביר סדנאות חווייתיות לאמנות מיומנות הקשבה פעילה בקרב בני נוער, לדבריו הוא לומד המון מהחניכים שלו ומשתמש בכל הידע והכלים שלרשותו על מנת לעזור לחניכיו להבין את המציאות שנוצרה אצלם ולשנותה בהליך של הגדרת מטרות והישגים.
הרצון והמוטיבציה של משה, לראות את המלווים שלו משיגים את היעדים והמטרות שהציבו לעצמם. יוצרים לעצמם את החיים שרצו בהם ממלאים אותו ונותנים לו ביטחון להמשיך, מעוררת השראה והתפעלות. בכל סיפור כזה של הצלחה בעבודת החונכות, שסיפר לי, יכולתי להבחין בשמחה, ההתרגשות וההקלה בקולו. כשאחד מלוויו פתאום מצא את דרכו למשל, לאחר תהליך לא קצר של קושי לתפקד לצאת מהבית, לצאת אל העולם וליצור לעצמו את החיים שרצה בהם.
אז מה בעצם ההבדל סומך לחונך?
כסומך, מטרתי היא לעזור למי שמתקשה בתפקוד היומיומי, עזרה בהיגיינה אישית, ליווי לסידורים אישיים כמו קופ"ח, דואר וכו`. אני עובד עם המלווים שלי על יצירת מוטיבציה אצל שתאפשר להם לייצר שגרה של תפקוד יום יומי.
כחונך המטרות בעבודה שונות שם אני מייצג בעצם את המיקרוקוסמוס של החברה עבור החניכים שלי. שם דגש יותר על התחום החברתי. יציאה מהבית, תקשורת בינאישית, ביטוי עצמי. נתקלים בלא מעט מקרים של מתמודדים שמתקשים לצאת מהבית. מקנן בהם חשש ממפגשים עם אנשים. רובם חרדים מהחברה בחוץ. זה מייצר המון בדידות בחייהם. העבודה שלי כחונך היא להגדיר תתי מטרות הדרך למטרה גדולה שהגדרנו בפגישה הראשונה. משם אנחנו מתרגלים כישורים חברתיים כמו "סמול טוק", "שאילת שאלות וכישורי חיים כמו "ניהול זמן: ו"מילוי חללי הזמן הפנוי" בעשיה ולמידה. כל מתמודד בהתאם למסוגלות בו באותו הזמן ולצרכיו.
אני נתקל בהרבה מקרים של אנשים שמתקשים מאוד לצאת החוצה, להיפגש עם אנשים חדשים. מה מייצר אצלם תחושת בדידות לא קלה. אנחנו יוזמים יחד מטרות. ניהול זמן וניהול חיים. הרבה פעמים אנו שמים דגש יחדיו על איך למלא חללים ריקים בתוך שגרת היומיום. איך לנהל זמן. איך לאזן בין התחושה שלהם שיש יותר מדי זמן פנוי שאין מה לעשות בו, או שאין להם זמן כלל. כל אדם בתדר שלו, בהתאם לצרכים שלו.
מה קורה בפגישה הראשונה עם החניך?
בפגישה הראשונה עם האדם שאני חונך, מתלווה אלינו מתאמת טיפול. אנו יושבים יחדיו לחשוב מהן המטרות שהאדם רוצה להגשים. ליצור קבוצת שייכות למשל – להכיר אנשים חדשים, לנסות ליזום קשרים. לצאת מהבית. לראות אנשים. כל אחד כאמור בהתאם לרצונו ושאיפותיו.
כחונך, המטרה העיקרית שלי היא לחבר את האדם שאני חונך, חזרה לקהילה. רב מהאנשים שאני מלווה חווים תחושות קשות של חוסר שייכות חברתית
ממה נובעות תחושות הללו לדעתך?
מסטיגמה עצמית לדעתי, מכיוון שישנה סטיגמה חברתית לגבי מי שפוגש פסיכיאטר או חלילה אושפז והפסיכיאטר מגדיר אותו מתמודד נפש אז הוא תופס עצמו כמשוגע, חולה נפש, לא נורמלי.
תפיסת העצמי של המתמודד שאם החברה עצמה רואה בו לקויות אז הוא "לא ראוי", "לא שווה", "שקוף". התפיסה שלו את עצמו היא ש” אם החברה דוחה אותי, אז גם אני אדחה את עצמי".
איך לדעתך אפשר לעזור לאדם שחווה תחושות כאלו, לייצר תחושת ערך עצמי?
זה תהליך ממושך שדורש המון סבלנות, אמפתיה והכלה. לבנות מחדש את האמון של החניך בחברה. את הלימוד והתרגול הראשוני אנחנו עושים בינינו כך שאנחנו לומדים אחד את השנייה בונים אמון בין שני בני אדם. בהדרגה נפתח עוד ערוץ תקשורת עבורו עם אדם אחר. משהו משתחרר. החונך שלי מתחיל לשאול עצמו שאלות בעקבות הקשר שלנו: האם חברה באמת דוחה אותי?
הקשר שנבנה איתי, אדם שמייצג לתפיסתו את ה"חברה שבחוץ" מתחיל לייצר ערך עצמי יותר גבוה אצל החניך (תהליך שנמשך כל הזמן)
תוכל לתת דוגמא לעבודה עם חונך על ערך עצמי?
יש לי חניך, שאיתו אני עובד כבר תקופה ארוכה הוא מתמודד עם חרדה חברתית קשה -המטרות ששמנו לעצמנו בפגישה הראשונה יחד עם מתאמת הטיפול, היו ליצור קשרים עם חברתיים קיימים וחדשים, ביטוי עצמי, וביטחון עצמי.
ההתחלה הייתה מאוד מאתגרת. פגשתי אדם מאוד מופנם, סגור, בקושי מצליח להישיר מבט. תשובותיו היו קצרות ולקוניות. לאחר הליך ממושך שבו לא הייתה התקדמות, חודשים רבים של מפגשים בהם אני מנסה לפתח איתו שיחה ולא זז כלום, התחלתי להרגיש מעט מתוסכל. קיננה בי מחשבה שאולי אני לא מתאים לו כחונך? אולי הוא צריך מישהו אחר? לא ידעתי מה לחשוב.
החלטתי לשתף את מתאמת הטיפול בהתלבטויות שלי. היא הציעה שלפני שאגיע להחלטה בנוגע למפגשים איתו, פשוט אשאל אותו אם הוא מרגיש בנוח בקשר בינינו? אם הקשר טוב לו? כששאלתי, הופתעתי מתשובתו שהקשר בינינו טוב לו מאוד ואף חשוב עבורו. (כמו שאני אומר הכל בראש לא בנפש) המשכנו להיפגש.
ההליך לא היה פשוט, החשש שלו להיחשף, שיתק אותו. הוא עדיין מאוד חרד ממפגש עם אנשים.
אבל אז גיליתי פתאום, כשאנחנו מדברים על נושאים כמו כדורסל, המצב בארץ, העבודה שלו, הוא מתחיל להיפתח פתאום ולתקשר איתי
ניסיתי לשוחח איתו על דברים אישיים שלו, אבל אז היה נסגר שוב.
היום לאחר תהליך ארוך עם המון עבודה של שנינו יחד, אבל אני מוכרח לציין שחלק גדול מהעבודה היה שלו, הוא נפגש עם חבריו, עובד במשרה מלאה בחברת הייטק, מתקשר יותר עם הסביבה שלו. מרגש לראות זאת, למרות ששנינו מודעים לכך שעוד יש לנו דרך לעשות.
מה בעצם יצר את התפנית אצלו?
לדעתי התפנית נוצרה ממכלול של כמה וכמה דברים: חזרה לקשר עם חברי ילדות ומוטיבציה להיות בחברה, התקשורת שלו איתי, כאשר גם אני משתף אותו בחוויות שלי. לאט לאט נפתחנו אחד לשני בשיח. הוא למד בתהליך הדרגתי, לתת בי אמון. הוא התחיל להבין שאני באמת מאמין ביכולות שלו וכמובן הרצון שלו להיות חלק מחברה וההבנה שאין סיבה שזה לא יקרה.
אני רוצה רגע לחזור ברשותך לעניין הסטיגמה העצמית. מניין זה נובע
הסטיגמה העצמית נובעת מאותה הסטיגמה והבורות החברתית הקיימת על אנשים מטופלים פסיכיאטרית: "הם לא נורמליים, " יש להישמר/להיזהר מהם" וכו`. כך שאדם שיש לו קשיים ומטופל, נדבק בעצמו באותה סטיגמה ומייחס אותה לעצמו, אז הופכת להיות סטיגמה עצמית שההשלכות שלה הם פחד גדול להיחשף או "מה יחשבו עליי", איבוד אמון של האדם ביכולותיו ובעצמו, והרבה מאוד פעמים גם ניתוק חברתי ולעיתים אף משפחתי.
נוצר פער גדול בין המצוי לרצוי. רבים מהמתמודדים נשאבים לעולם של דמיונות ופנטזיות. האבחנות הרפואיות לא מעידות על האדם, על אישיותו, על כישוריו.
הפחד של האדם מאובחן פסיכיאטרית מחשיפה, ויש גם למשפחות חלק. חלק ממשפחות מתביישות מאוד לספר/לדבר על זה. כל אלו מאוד משפיעים על הסטיגמה העצמית של האדם על עצמו
אני מאמין שאם לא הייתה סטיגמה, אותם אנשים היו הרבה יותר פעילים כיום.
סטיגמה עצמית, מייצרת אצל חלק גדול מהחניכים שלי לצערי תחושת זהות עצמית חדשה. רבים מהם מאמצים לצערי לעצמם את הזהות חדשה הזו. הם עצמם מדברים על עצמם במושגים של :”חולה נפש" "מתמודד נפש". כפי שציינתי הסטיגמה קיימת משחר הבריאה ומוטמעת היטב באנושות.
משך התקופה בה אני עובד עם אנשים המתמודדים עם קשיים, הכרתי אנשים אינטליגנטים מאוד, מודעים למצבם. הכרתי אנשים מוכשרים מאוד עם המון תחומי עניין.
לפעמים אני תוהה על כך. אני שואל את עצמי שאלתי את עצמי: על איזה נפש חולה בדיוק מדברים המומחים? האם נפש האדם יכולה להיות חולה? הרי נפש זה לא משהו פיזי! קראתי וחקרתי המון בנושא זה.
אחת התשובות הראשונות קיבלתי מתוך מאמר של פרופסור "ג`ו הרברט: מומחה למדעי המוח מאוניברסיטת קיימברידג` באנגליה, שאמר שבעצם ההבנה שלנו בהפרעות נפשיות היא פרימיטיבית. האופן בו אנו ניגשים לטפל בהפרעות וקשיים רגשיים של אנשים מאוד פרימיטיבית. הוא טוען שמי שאחראי על התוצאות, המחשבות והתגובות שלנו הוא המוח האנושי.
מחקרים במדעי המוח מוכיחים לנו שהמוח אינו מבדיל בין מציאות לדמיון. אפשר להראות עוד המון היבטים של תפקוד המוח והשפעתו על חיינו. ובהחלט ניתן להתערב נקודתית באתגר של אדם לשנות דברים בחייו, לכן מבחינתי, אין דבר כזה "חולה נפש" אבל לבני אדם יש נטייה לרצות לתת הגדרה כמעט לכל דבר בחיים. המוח האנושי זקוק להגדרות כדי להיות בטוח בעצמו. גם במידה והמחיר שנשלם, יגביל אותנו כחברה או לא ישרת את רצונו של האדם בתוך אותה קהילה וחברה.
וזאת בעצם אחת ממטרותיי בעבודה כחונך כפי שאני תופס זאת: היא לעבוד על הדברים שיתנו משמעות וחיוניות בתחושת הערך העצמי לחיים של החניכים שלי וישפרו את חייהם. אנחנו עובדים יחד על הרזולוציות של כישורי חברה וחיים, מותאם לשפה שלהם, לקצב שלהם וליכולות העכשוויים שלהם, לעיתים בצעדים מאוד קטנים אך לרוב בטוחים.
איך מצליחים לגרום למי שחווה עצמו כלא ראוי, תלוש, דחוי, להתחיל להאמין בעצמו?
המון תרגול של שינוי השפה הפנימית של החניך שלי כלפי עצמו והסביבה, זיהוי אמונות מגבילות שיצרנו לעצמנו, דוגמה אישית.
בדרך אנו בודקים מבררים כמה הם באמת משרתים את הרצונות והמטרות שלנו ובתהליך לא פשוט וממושך של קבלת תובנות חדשות על החיים והחברה האנושית, מסירים את מה שלא מועיל ומפריע
אני נוטע בהם כל הזמן את האמון שלי בהם. ביכולת שלהם להשיג כל מטרה שיגדירו לעצמם. היכולת ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים נוספים.
בתחילה השינויים הם קטנים. רסיסי רגעים שבהם מבליחה תחושה או מחשבה רגעית ש"אולי אני כן יכול"?
במהלך הזמן מתחילים רגעים אלו תכופים יותר. רבים יותר. רגעים רבים בהם ניתן להתחיל לראות שינוי יותר משמעותי בחיים. אנו מתחילים לחזור ולהאמין בעצמנו ואף באנשים
חרדה חברתית זה משהו שאתה נתקל בו הרבה בעבודתך?
עכשיו כשאת שואלת, אני חושב על החניכים שלי וכן. מסתבר שלכולם יש חרדה חברתית בדרגות שונות. אני שומע הדרכות קבוצתיות גם חונכים אחרים המשתפים שהחניך/חניכה שלהם מתמודד בנוסף לאבחנה פסיכיאטרית ואולי בעקבותיה, גם מחרדה חברתית.
אחד מהחניכים שלי למשל, כשהיה מנסה לרדת לקנות לעצמו משהו לאכול במכולת השכונתית, היה נבהל מאוד אם היו במכולת אנשים, בורח מיד חזרה הביתה מבלי לקנות.
כל אדם מבחינתו הוא חשוד
גם אם היה נמצא מאוד רחוק ממנו. אז לעבוד על יצירת קשר עם אדם נוסף היה מאוד מאתגר.
מאיפה מגיעה חרדה חברתית לדעתך? האם זה משהו שנרכש עם השנים?
מחוויות ואירועי ילדות שונות שהשאירו חותם ואמונת גרעין.
למשל: מעבר מעיר לעיר, חברת ילדים שדחתה אותם שוב ושוב, גירושים או אירוע טראומטי אחר שיצר אצל האדם חשש מאנשים, קושי לבטוח באחרים, קושי לסמוך על אחרים.
תפיסה ואמונת גרעין שצריך להיזהר מבני אנוש, מרתיעה אותם. אמונות ותפיסות עולם מוגבלות, מייצרים פחדים, תחושה של תלישות, ניכור ויותר ויותר התבודדות וסגירות, למרות שבתוכם קיים אותו המקום שמאוד רוצה לייצר לעצמו קבוצת שייכות. להרגיש שייך.
מה האתגר הכי גדול שלך בעבודתך?
להשיג תוצאות. להתמיד בדרך. בדרך המשותפת עם המלווים שלי.
מהם הקשיים שאתה נתקל בהם בעבודה?
העדר שיתוף פעולה או כשקיימת נסיגה ממושכת בעבודה שלנו על המטרות שהצבנו. במקרים אלו, מקנן בי חשש שכל מה שעבדנו עליו, כל מה שהשגנו עד היום יכול ללכת לאיבוד. קורה שיש נסיגות אצל החניכים אבל אז אני מזכיר לחונכים שלי שאנחנו רק בני אדם, ולכולנו ישנם נסיגות במהלך החיים. אנחנו ולא מוותרים. למדים מזה וממשיכים הלאה.
האם זכור לך מקרה כזה של נסיגה משמעותית?
כן. יש לי חניך שחווה טריגר כלשהו בחייו. ואז פשוט נעלם. לא עונה לטלפונים שלי, סירב להגיע לפגישות ,לצאת לעבוד. התכנס בתוך עצמו, הסתגר בבית, התנתק מהעולם כולו.
הרגשתי פספוס. למרות שאני בהחלט יכול להבין מה קרה. אבל תהיתי מה עושים עכשיו? ממש כמו שאני מדבר עם החניכים שלי תמיד שלא צריך לוותר גם כשיש נסיגה, הזכרתי את זה גם לעצמי. לא ויתרתי. הצלחתי להשיג אותו. נפגשנו. בתהליך מאוד הדרגתי התחלנו להניע מחדש. הוא חזר לפעילות, לעבודה, חזר להיפגש איתי, פגישות אמנם לא ב"פול ווליום" אבל יש התקדמות.
זו מהות העבודה שלנו בעצם כחונכים. החניכים מלמדים אותנו לגלות סבלנות ולא להתייאש.
ציינת קודם בנושא כי תפיסתך את נושא "בריאות הנפש" שונה מהתפיסה הרווחת המקובלת בעולם המערבי. נשמע מסקרן. האם תוכל להרחיב?
לתפיסתי אני לא עובד עם אנשים חולים. אני עובד עם אנשים. אני לא מאמין במחלות נפש, לא מאמין בתפיסה הזו שאדם הוא אבחנה. כל אדם יכול לצאת מהמקומות האפלים ביותר – אם רק יהיה מישהו לידו שייטע בו אמון בעצמו.
היכולת של משה טולדנו לראות את האדם שמולו כמות שהוא באמת: לא אבחנה, לא מחלה. במעט מאמץ יכול להשיג כל מה שיתאווה לו, מייצרת ריפריימינג מסגור מחדש של אמונות גרעין של אותו אדם.
מסתבר כי מספיק שאדם אחד שאכפת לו מאתנו באמת. שמאמין בנו, כדי שנתחיל לייצר מחדש את האמון שלנו בעצמנו מחדש.
משה טולדנו חונך בקבוצת פרויקטים שיקומיים, מלווה אנשים להגדרת מטרות והשגתם, אימון מנטלי, בניית אסטרטגיות, שחרור מתלות וטיפול בהתנגדויות פנימיות. 0525057771
הכותבת/עורכת שיר שוורץ, עובדת בחברת פרויקטים שיקומיים, מנחת סדנאות כתיבה טיפולית וכלים וקלפים השלכתיים shir-schwartz.com
