אבל אז הגיעה האסיסטנטית כשבידה פטיש כבד חסר רחמים. בקשתה הייתה אכזרית. היא ביקשה שננפץ את כל המראות בלי רחמים. שישארו רק רסיסים קטנים.
היינו בהלם. לנפץ את המראות? למה? מה הטעם בזה. אני לא בטוחה אבל היה נדמה לי שמישהי לידי אפילו מחתה דמעות.
לא הייתה ברירה. לקחנו פטיש וניפצנו את המראה לחלקים קטנים. לרסיסים.
היה אני מודה משהו משחרר בשבירה הזו,מזהו אגרסיבי אבל מאוד משחרר
ואז הגישה לנו האסיסטנטית דבק מראות מיוחד, היא ביקשה שנדביק את הרסיסים, במיוחד במקומות השבר. ההדבקה לקחה המון זמן אבל הייתה מרתקת. אחר כך קיבלנו טושים מיוחדים, נצנצים ועיטורים.
כשסיימנו את העבודה הבטנו אחת בשניה בתדהמה. לא. זו לא היו המראות הפשוטות בשני שקל. היו לנו עכברים יםהפיים מחרסינה, פרחים מזכוכית, אגרטלים סדוקים שדווקא השבר שבהם הפך אותם למיוחדים מאוד.
המרצה שאלה בעקיצה אם נרצה שתחזיר לנו את המראה הרגילה. בכיתה נשתררה שתיקה. אף אחת לא רצתה כת המראה הרגילה. לא עכשיו כשיש לנו אוצרות כאלו.
בספרה של "פומה צדרון" היא כותבת: "כשהדברים מתפרקים ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת להישאר על הכדה הזאת ולא לנסות להאחז במוכר. המסע הרוחני, אין משמעו הגעה לגן עדן ומציאת מקום, ששווה להיות בו לאחר מאמץ.
מתרגלי דהרמה (תורת הבודהה) טוענים גם הם לדברים דומים. הפירוק וההרכבה מחדש אינם למטרת הגעה למקום כלשהו שבו ננוח על זרי דפנה.
אם ניקח לרבע כדוגמא שוב את הארגטלים הפשוטים שהסטודטים נבעתו מהמחשבה לפרקם, נגלה שטבע האדם במהותו הוא לרצות לתחזק ולשמר את מה ששלו. זה יכול להיות בית שהתרגלנו אליו, אדם שאנו מתקשים להפרד ממנו, טיסה שחיכינו לה ובוטלה. אנו נאחזים בדברים חיצוניים כאילו בלעדיהם נשאר ללא כלום. אולם למעשה מדובר רק בדברים חיצוניים. כל דבר שנאחז בו יסתיים לבסוף: השוקולד הטעים המתמסמס בפה, הזמן שמשנה אותנו, העולם, החברים שהולכים ובאים, האתמול והמחר
כל מה שיש לנו זה ההווה והוא הזמן היחיד שבאמת קיים וממשי עבורנו. העבר איננו, העתיד הוא אשליה, הזמן היחיד שניתן לנו להתבונן בו ולהנות ממנו הוא ההווה.
נחזור רגע לנושא הפירוק וההרכבה. אם תתנו לילד קטן מגדל קוביות שיבנה בקפידה, אבל לדעתו יצא עקום, הוא אוחי יבכה ויכעס וישתולל, אבל יתכן ובסופו של דבר כשירגע, הוא יפרק את המגדל ויתחיל לבנות מחדש.
זהו מחזור החיים שלנו. פירוק ובניה מחדש והמחזור הזה נחוץ לנו כי בלי הפירוק אנו עשויים להמשיך לעמוד במקום ולהאחז בדברים מבלי לדעת שאחרי הפירוק יתכן ומחכים לנו דברים אחרים שיצמיחו אותנו ויבנו גם אותנו מחדש.
לעיתים קרובות נגלה שאנחנו לא מחזיקים רק דברים חומריים שאנו לא מאפשרים לעצמנו שחרור מהם. אנו מחזיקים מבלי דעת גם רגשות: קנאה, כעס, ערגה, אכזבה, כאב. אנו לא מודעים לכך משום שרגשות אלו יוצרים אצלנו כאב גדול. אנו סבורים שברצוננו להשתחרר מהם, אבל קיימים חלקים בתוכנו שנאחזים בהם ממש כמו שאנו נאחזים בבית היפה שלנו, בקובית השוקולד שאיננו רוצים שתגמר. אני מכורים לחלקים אלו גם אם הם גורמים לנו לסבל
ציטוט נוסף מספרה של פומה צדרון:
"הרגע עם הדברים כמו שהם. מרגע שהםנמנו את ההנחייה הזו, נוכל להתחיל לתרגל אותה. בסופו של דבר, זה מסתכם בשאחה עד כמה אנחנו מוכנים להרפות ולשחרר את האחיזה שלנו. עד כמה אנו רוצים להיות כנים עם עצמנו?
אם נחזור רגע לתורת הבודהיזם נגלה שהוא בנוי על תופעת האירעיות. דרך הבודהה מציעה לנו לשחרר את התפיסות שלנו בעבר ובהווה דרך אנאטצ`מנט. יש לציין שדריאה לבדה אינה מספיקה כדי להבין את הדרך יש לתרגל שוב ושוב כדי להבין.
דרך יוגה, מדיטציות שונות ועבודה פנימית אנו עשויים לתפוס את הדבגים לא שכלית אלא באופן רגשי, מה זיכול לעזור לנו להבין כיצד להשתחרר מכל הדברים בהם אנו נאחזים וגורמים לנו לסבל
ציטוט אחרון מספרה של פומה צונדרון:"כשהדברים מתפרקים":
בתחילת החקירה אנחנו מחזיקים בכל מיני אידיאלים וציפיות, אנחנו מחפשים תשובות שיספקו את הרעב שחשנו זמן רב. אבל הדבר שאנחנו פחות רוצים הוא עוד פגישה עם המפלצת המפחידה
מדובר כאן על הכרת הפחד, לא כדרך לפתור בעיות אלא כביטול מושלם של הדרכים הישנות לראות, לשמוע להריח.
מקורות: כשהדברים מתפרקים פומה צדרון
