הפסיכואנליטיקאית, מלאני קליין דיברה רבות על יכולתו של התינוק לתפוס את האם כישות נפרדת ממנו. רוב התינוקות תופסים את האם כחלק בלתי נפרד מהם. כאשר האם מזינה ומכילה היא נתפסת בעיני התינוק כ"טובה" (השד הטוב, המכיל והמניק) כך שהוא יכול להיתפס בעיני עצמו כטוב, אולם כאשר האם נסוגה מכל סיבה לפתע ונוצרים חוסרים בצרכים המיידיים של התינוק, הוא תופס את האמא שהיא כאמור חלק בלתי נפרד ממנו עצמו כ"רעה" (השד הרע). אימהות שאינן עקביות בהזנת ילדיהם, עשויות להפוך את הסלף המתפתח של התינוק למפוצל וכך ליצור את אותו הילד הפנימי כואב. רעב תמידית לנראות ואהבה ומוגנות
ילדים שגדלו בבתים בהם לא נוצרה ולידציה כלפי רגשותיהם - לא הורשו לכעוס, לבכות, לכאוב ימשיכו סביר להניח לייצר את אותה כמיהה לנראות ואהבה מעוגנים חיצוניים (בני זוג, משפחה, חברים) כדי למלא את צרכיו של הילד הפנימי. אבל האם זה באמת מה שהוא זקוק לו?
כיצד ליצור קשר עם הילד הפנימי
אין כיום כמעט שיטת טיפול אחת שאינה מתייחסת לחלום לרפא את הילד הפנימי. כמה שיטות שאינן מבקשות לרפא אלא להכיר בילד ולנסות לתחם ולזהות אותו כשהוא שם, בלי ניסיונות שינוי בלתי פוסקים אינן דווקא מהידועות ביותר. הידועה בהן היא הכתיבה האינטואיטיבית.
שיח דרך כתיבה אינטואיטיבית עם הילד הפנימי השיח נעשה בכתיבה מתחלפת, בין יד ימין ליד שמאל.
לפי תפיסה זו היד הלא דומיננטית אצלנו, קשורה לתפקודי מח ימין ולאונה הימנית אחראית על הרגש. בשיטה זו אנו מתחילים בשאלה אל הילד שבנו ביד הדומיננטית, מעבירים את העט ליד הלא דומיננטית מבקשים מהילד להשיב.
כתיבה אל הילד הפנימי וממנו אלינו כמו גם דו שיח בין היד הלא דומיננטית לשניה, יכולה להכאיב מאוד בהתחלה. אפשרו לתהליך לקרות. תנו לו לכאוב. לבקש, אפשרו לו לכעוס, לכאוב, לבכות. תנו לו את כל מה שלא איפשרו לו בילדותה. בלי להזדהות איתו אבל גם בלי לשפוט.
אם לא נחשוש מהתהליך, אם לא נחשוש מהשיח עם הילד, התמודדות עם הכאב שלו, החוויה העשויה להיפתח בפנינו מרגשת ומופלאה. ואולי אף תחילתה של ידידות מופלאה
זיהוי ותיחום בין הבוגר/ת לילד/ה הפנימי/ת בשיטת ימימה
שיטת ימימה עליה כבר כתבנו כאן, אינה שיטה המוכרת כשיטת טיפול אלא כלימוד חשיבה הכרתית הנעשית בקבוצות.
שיטת ימימה מאפרת זיהוי ותיחום התנהגות הילד הפנימי מול הבוגר, מה שעשוי לחולל ניסים, לייצר הבנות רבות ומודעות למה מנהל אותנו מול עצמנו, במערכות יחסים שלנו מול עצמנו, שלנו אל מול האחר.
שיח עם הילדים הפנימיים בשיטת וויס דיאלוג
לעומת שיטת ימימה המתייחסת לילד הפנימי בעיקר כילד הפגוע שצרכיו לא נענו והוא זועק שוב ושוב לקבלת נראות, לפי שיטת וויס דיאלוג, קיימים בתוכנו ילדים פנימיים רבים: הילד שרוצה לשחק (כן, זה אותו ילד שצועק לכם: לא רוצה, זה משעמם כשאתם מבקשים מעצמכם לשטוף את הרצפה, לעשות דברים יומיומיים ושגרתיים שחוזרים על עצמם), המתבגר המורד (זה שצועק לכם: אתם לא קובעים על וטורק דלתות) התינוק שמבקש מוגנות והזנה וכמובן הילד הפגיע, הכאוב.
לתפיסת שיטת "וויס דיאלוג" חלק מהדמויות בתוכנו נמצאות בעמדת ניהול, כשאחד מהילדים הפנימיים שבנו נמצא בעמדת ניהול, ללא ליווי של מבוגר שומר, מתחוללים בחיינו אירועים שלעיתים יכולים להראות לנו מקריים. אנחנו עשויים לחוות כאב, תחושות של נטישה, פחד, חרדה.
הילד שמנהל מייצר אצלנו שוב ושוב את אותו הדפוס אותו הוא מכיר - הוא אינו מכיר דפוס אחר ואינו יודע כיצד להתנהל . חשבו רגע על סיטואציה בה ילד בן חמש או שש, מקבל את הזכות לנהוג את הרכב ולהפעיל את הוויז, ללא אף מבוגר מגן ושומר לידו. בשיטת וויס דיאלוג, אנו ננסה תמיד למצוא דמות קוטבית לדמות הילד שעלה, אצל רובנו קיימים חלקים/דמויות, רבות שקיימת בן הכלה, אהבה, חמלה, אצל רובנו חלקים או דמויות אלו לעיתים מוכחשות, מוחלשות או מוזזות הצידה על ידי הדמויות המנהלות אותנו. כשאנו מחזקים גם את קול השומרת/המגינה/האם הטובה, אנו מאפשרים גם לדמויות אלו להתחזק, להתלוות לילד
אופונופונו
השיטה נוצרה בהוואי ומשמעותה הוא "השבת הסדר על כנו".
זה ישמע מוזר, אבל שיטה זו מבוססת על 4 משפטים בלבד:
אני אוהב אותך
אני מצטער
אנא סלח לי
תודה לך
אמירת או כתיבת 4 המשפטים האלה לילד הפנימי פעם ביום, לפי שיטה זו, עשויה לחולל ניסים.
בסופו של דבר, זה לא באמת משנה באיזו שיטה נשתמש: כתיבה, מדיטציה, שיח או דמיון מודרך, מה שהילד הפנימי בעצם מבקש מאיתנו, זה פשוט לאפשר לו להראות. להיות. נדמה לנו שאת הכאב, הבכי והזעקה שלו למוגנות ותשומת לב הוא מבקש מאחרים (הורים, בני זוג, חברים). נכון שכל מערכת יחסים בחיינו, היא גם שיקוף של מערכת היחסים שלנו מול עצמנו ושלנו מול הילד הפנימי, אבל
האם קיימת אפשרות שבשיח פנימי כזה אל מולו, נופתע לגלות שהוא מבקש זאת בעיקר מאיתנו?
https://www.youtube.com/watch?v=-UQugJVbRRg
https://youtu.be/-Lpnhwnya8Y
המלצות לקריאה נוספת:
הדרמה של הילד המחונן - אליס מילר
