"טריגר של תקווה" הוא ספר שייגע כמעט בכל האנשים הרגישים מאוד ביננו, כל מי שחווה בעבר או בהווה דיכאון המלווה ברגישות גדולה מאוד, יזדהה איתו. אבל אני תקווה שגם אלו שמעולם לא חוו את התחושות ורוצים להבין קצת יותר יטלו את הספר לידיהם כדי להציץ בעולמם של הרגישים מאוד ובאתגרים שהם חווים בחייהם היומיומיים.
המסע ששלי עברה ותיעדה בדפי הספר מעורר השראה והמון תקווה. השאלות בפרקים הן שאלות שכולנו נתקלנו בהם בימים כאלו ואחרים, גם אנשים שאינם רגישי נפש: בורות שחורים, חושך, אובדן, דימוי עצמי, יחד עם זאת תוכלו למצוא בספר המון אופטימיות וכוחות ונחישות לנצח את המרעין בישין שתקפו את שלי בעת כתיבת הספר.
הספר "טריגר של תקווה" נכתב כפי ששלי כותבת בהקדמה, בתקופות שונות בחייה. בתחילה לא חשבה שתרצה לחשוף את הספר, לכן העזה מעט יותר והכתיבה קולחת, מרתקת, אני עצמי לא יכולתי לעשות הפסקות בין פרק לפרק וסיימתי את הספר במלואו לאחר שעתיים.
טריגר של תקווה - דו שיח עם הדיכאון היופי שבכאב
הספר מחולק לחלקים או פרקים שונים: מרתקים שיעזרו לכל אדם השרוי במצוקה, חווה רגישות גבוהה דיכאון וקשיים רגשיים, החלק הראשון מדבר על הדיכאון הקשיים הרגשיים, אפשר למצוא שם קטעים מרתקים כמו דו שיח עם הדיכאון, היופי שבכאב, בור שחור, אבל פרקי הספר, ממש כמו שמו "טריגר של תקווה" ניתן למצוא גם המון נחישות ואופטימיות (אני אנצח, למרות הכל אני עדיין פה וכו`..). בחלק השני תמצאו פרקים המדברים על השראה (משמעות, תודה על הרגישות, וגם חלקים מאוד כנים המשתפים את הקורא שאלות כמו:"האם אני ראוי/ה לאהבה (שאלה שמן הסתם רבים מאיתנו תוהים בה).
החלק השלישי בנוי בקטעים אמנותיים, שירה וסיפורת, שכמעט בכל אחד מהם מצאתי משל לחיינו אנו ולחיים של המתמודדים עם קשיי רגישות גבוהה ודיכאון.
האם אני ראויה לאהבה?
בחלק השני תוכלו למצוא השראה והמון תקווה. כמו גם שאלות שרובנו מתלבטים בהם רבות: "האם אני ראויה לאהבה", "מהי משמעות", "החשיבות בבקשת עזרה", ואף חלקים המעידים על הכוחות והעוצמה של הכותבת: תודה על הרגישות, שיטה שפיתחתי בעצמי.
משלים וסיפורים שנוטעים כוחות
בחלק השלישי תמצאו קטעים אומנותיים: שירים, סיפורים ושירים ומשלים מדהימים שיכולים לדעת המון כוחות.
בונוס: החלק המעשי - תרגילים להתמודדות עם רגישות גדולה ודכאון
והחלק האחרון הוא הבונוס הנפלא. זהו, חלק מעשי שבו תמצאו דפי עזרה להתמודד עם הקשיים והכאב: חקר המחשבות, בנק רגשות וערכים, התמודדות עם רגשות לא נעימים ועוד.
מפוסטים בפייסבוק לספר על השראה ותקווה
"זה התחיל מבלוג" מספרת שלי. כתבתי המון בפייסבוק, ביומן אישי. פרסמתי את הספר בשם בדוי בתחילה. חששתי להוציא החוצה את כל מה שעבר עלי, אבל אז גיליתי המון אנשים מתחברים לכתיבה שלי, תחושות, לרגשות.
ואז עלה הרעיון להוציא את הספר לאור?
כן. כשראיתי המון אנשים מזדהים, אמרתי לעצמי: זה רעיון. להפוך את הספר למורכב. אחר. לא משהו שישאר רק בפייסבוק או ביומן אישי. משהו שאוכל לתת לאנשים באהבה מתוך נסיון החיים האישי שלי. לייצר דבר ערוך, מוגמר, שלא יעבור לפוסט הבא, שישאר אצל אנשים, שברגעים שונים של קושי יוכלו לקרוא בו ולייצר תקווה.
לאורך כמה זמן כתבת את הספר ומתי?
הספר נכתב בתקופות שונות לאורך עשר שנים. הכתיבה מאוד עזרה לי. זה היה שיח פנימי שלי, לעבד את הדברים שעברו עלי, את הרגשות. כשזה מגיע למילים הרבה יותר קל לי לבטא את עצמי. מילים זה כבר לא רק רגש או תחושה, כשכתבתי ויצרתי גיבשתי מילה ועוד מילה שהפכו לסיפור מוגמר, זה עזר לי מאוד להביא את עצמי לעולם.
סוג של תקשורת עם העולם?
כן. פעם הייתי רק כותבת ולא ממש מבררת עם עצמי מה עלה שם בכתיבה. חוויתי חרדה חברתית בעברי, והכתיבה הייתה הדרך שלי לתקשר עם העולם, עם בני אדם סביבי ועם עצמי.
אמנם נגעתי בזה מעט בהקדמה אבל תוכלי לספר לי במילים שלך במה עוסק הספר?
הספר מחולק למספר פרקים. הפרק הראשון עוסק בקשיים רגשיים, כמו דיכאון, הצפות רגשיות, רומינציות מחשבתיות וביקורת עצמית. בכל קטע הקפדתי גם להשאיר מקום לתובנה וחמלה, גם תוך כדי הקושי. בחלק השני התמקדתי בלתת השראה יותר מאשר בכאב שממנה היא הגיעה, בחלק השלישי ישנם שירים, סיפורים וקטעים אמנותיים שלפעמים יכולים להיות ברורים ולפעמים מעט עמומים וכל אחד יכול לקחת מזה את מה שהוא מבין. בחלק הרביעי בספר דפי תרגול שכל אחד יכול לעשות עם עצמו. בגדול למרות הנושאים הקשים שבהם הספר נוגע, הוא בסך הכל מאוד אופטימי, ולא במובן של "יהיה טוב" אלא במובן של "כבר עכשיו יש דברים טובים, בואו נלמד להסתכל עליהם ולהיות בחמלה לעצמנו".
החוויה של אדם המתמודד עם דיכאון
אשאל שאלה שאולי תאתגר אותך מעט, , עבור אלו שלא חוו זאת. מהי החוויה כשאדם נמצא בדיכאון קשה? מה מרגישים?.
חשיבת יתר, ביקורת עצמית קשה מאוד, ערך עצמי נמוך. לפעמים אפילו מחשבות שאולי לא כדאי להישאר בעולם הזה.
גם פיזית זה כואב: תחושה של מועקה, כמו סלע ענק שמועך אותי, בעיקר באיזור החזה. הסלע הזה מונע ממני לנוע. בגלל שאני לא עם דיכאון מז`ורי אני לא מרגישה ככה במשך חודשים רבים, אבל זה כן פוגש אותי יותר בתקופות מסוימות.
כיום אני חווה את זה יותר כרגישות גבוהה מאוד: רגישות לשינויים, עומס, לחץ, ריבוי משימות, רעש. הקושי היה גדול יותר בתקופות שחוויתי סערות רגשיות. היום אני יציבה ומאוזנת כבר מספר שנים.
מה את עושה כשזה קורה?
אני מאפשרת לעצמי לנוח. אני מודעת לכך שזה יעבור עוד מעט. יכול להיות שאקח כמה ימים של הפסקה, אנצל את ההפסקה כדי למלא מצברים.
איך את מעבירה את הזמן כשאת לוקחת הפסקה ליום יומיים?
אנצל את ההפסקה למלא מצברים. תוכן מחזק בקריאה ופודקאסטים. תלוי כמה הגוף יכול להכיל את זה. הליכה רגועה או הליכה ספורטיבית באוויר הפתוח. שהייה במקום ירוק כמו פארק או טבע פראי יותר. אבל אם אני צריכה בעיקר לנוח במיטה, לא אשפוט את עצמי על כך.
התמודדות הסביבה עם אדם רגיש מאוד
איך הסביבה מתמודדת עם אדם רגיש מאוד כמוך?
קשה מאוד לסביבה להבין את זה. זה שקוף. זה ישמע מוזר אבל לפעמים אני חושבת ש"הלוואי וזו הייתה מחלה פיזית, אז אנשים היו מכילים, לא מפחדים, מבינים".
האם את חווה ביקורת מהסביבה על כך?
ביקורת גלויה או סמוייה.
הגלויה היא: "מה הבעיה? תקומי ותעשי"
ויש גם ביקורת סמויה, כל מיני אנשים שמשתמשים ברמזים שבשורה התחתונה אומרים "זה הכל בראש, את יכולה להרגיש אחרת אם תעשי\תחשבי כך וכך". התחושה שלי היא שהם באים ללא חמלה והבנה. נכון שהגישה שלנו למצב היא מאוד תורמת או להיפך - מורידה אותנו, אבל יש דברים שהם לא בשליטה. יש מגבלות שאי אפשר לראות אותן בעיניים וזה עדיין לא אומר שאם האדם ישנה את המחשבות או האמונות שלו אז המגבלה תשתנה.
יש לך דוגמא לביקורת כזו?
כן. לא מזמן כתבתי פוסט וביקשתי שלא יתנו לי עצות מהסוג שציינתי בשאלה הקודמת. ביקשתי רק הכלה ומענה לשאלה מסוימת ששאלתי. רוב התגובות היו תגובות אמפטיות, אבל תגובה אחת בכל זאת ביטאה את מה שביקשתי מפורשות לא לכתוב לי. אפילו מנהל הקבוצה לא הבין עד כמה זה לא היה בסדר, כי התגובה לא נרשמה בצורה תוקפנית, אבל זה כן נחווה כך כי ציינתי מראש שמדובר בנושא רגיש.
אחד הסימפטומים הידועים של דיכאון היא תחושת אשמה קשה. איך את מתמודדת עם זה?
למדתי לא להיכנס לתוך לופ של אשמה, הבנתי לאורך השנים שאשמה לא מובילה אותי להפוך לאדם טוב או רע. אבל אני כן מאפשרת לעצמי בתוך הרגע הכואב לחמול על עצמי. אני אומרת לעצמי:"הייתה לך נפילה, שלי, אבל זה בסדר, כולנו נופלים לפעמים".
בעבר הייתי אומרת לעצמי שכנראה שאני אדם רע, אבל למדתי עם השנים להיות בחמלה לעצמי. כשאני שמה לב לכך שאני כרגע לא במקום יציב.
איך מייצרים חמלה עצמית
מדיטציות ועבודה גופנית. במקום אשמה אני לוקחת אחריות. אני לא נלחמת עם התחושות והרגשות שלי באותו רגע. אני מסכימה להרגיש. כן אלחם על מה שחשוב לי ועבורו אתאמץ לתפקד, אבל אני לא נלחמת ברגש. לטווח הארוך לפי תפיסתי, זה מייצר מחנק נפשי כשאני נלחמת ברגש או מתכחשת לו. אם מחניקים רגשות לאורך זמן זה בסופו של דבר מתפוצץ
זוגיות עם אדם רגיש מאוד
מה לגבי זוגיות? איך מתמודדים עם בן זוג כשאדם מביא איתו רגישות מאוד גדולה או אפיזודות של דיכאון?
אני משחררת שליטה. בעיקר מול זוגיות. גם מול חברות לעיתים אשחרר, אבל קשה מאוד להסתיר את הרגשות כשבן זוג או חברה פוגשים אותך ביום מאוד קשה. בלתי אפשרי להסתיר זאת לאורך זמן.
להיות עם אדם אחר בזוגיות יכול להיות משהו מאוד אינטנסיבי כשלא תמיד מצליחים להיות בשליטה. יש כל מיני תקופות של שינויים במערכות היחסים. לא רק בזוגיות: גם בעבודה, במשפחה, אכזבות... זוגיות עם אדם שחווה דברים בעוצמה גבוהה מאוד, נחווה פעמים רבות כמו נסיעה ברכבת הרים.
כלים להתמודדות עם רגישות גדולה מאוד
איך מתמודדים עם רגישות גבוהה?
אין דרך אחת, הרבה אנשים רגישים מאוד, מחפשים עצמם רוחנית, טיפולית. אם זה להיות מטפל או סדנאות. חיפוש עצמי שעונה על הצורך בעומק ומאזן את התפקוד. צריך לעבוד, לקום בבוקר, לשכור דירה, להיות בתקשורת עם אנשים. ההתפתחות האישית נותנת מענה גדול למשמעות, ולמה שמעבר לעולם החומר וההישרדות.
ספרך "טריגר של תקווה" מדבר על הקשיים, דיכאון, רגישות גבוהה, אבל גם נותן המון תקווה ואופטימיות
כן. זה מאפשר גישה לעולמות שאנשים פחות רגישים לא חווים או חווים במקצת. להבין קצת יותר את העולם שלנו. זה נותן גם לנו המון ערך
מתנות קטנות
מה התרומה של אנשים רגישים מאוד לחברה בה אנו חיים, לעולם?
התרומה שלנו לחברה בה אנו חיים, מאוד גדולה. לצערי הרוב לא מכירים בכך וחבל. קחי לדוגמא את עולם התעסוקה. יש משרות מתאימות לאנשים רגישים מאוד, אך ברובן תרוויחי מעט מאוד או שתצטרכי לעבוד הרבה שעות כדי שזה ישתלם. עבודות שעוסקות ביצירה, חינוך וטיפול לא מתוגמלות בשכר גבוה.
איך באמת אדם רגיש מאוד מצליח להתמודד עם חברה מאוד פרודוקטיבית ותובענית? איך את מתמודדת עם זה?
לצערי, אני לא מסוגלת לתפקד במשך שעות רבות יום אחרי יום. ואני אודה בפניך באמת: אני לא מצליחה לגמרי לקבל את עצמי בגלל זה. הקשיים בתפקוד היומיומי מורידים את הערך שלי בעיני עצמי.
למה?
כיי אני מאוד הישגית ושאפתנית. יש לי יכולות, כישרונות, פוטנציאל. לפעמים הייתי רוצה לעשות החלפות. להחליף. את המוגבלות, במקום לבחור במוגבלות, הייתי שמחה לבחור לתפקד כמו אדם רגיל.
מה המתנות ברגישות גבוהה מאוד?
הכי חשוב זה החיבור לעצמנו, מה שמאפשר יותר חוסן פנימי. אנשים רגישים מאוד לרוב מאוד מאוד יצירתיים, אם זה בכתיבה, בציור, באמנות פלסטית, מוסיקה. לרוב אנשים רגישים מאוד חווים גם אמפתיה בעוצמה גבוהה מאוד לאנשים אחרים. כך שניתן למצוא אותם גם במקצועות טיפוליים או כפעילים למען שינויים חברתיים.
מה בין רגישות גדולה מאוד לפתולוגיה?
האם לדעתך יש קשר בין רגישות גבוהה מאוד לדיכאון או סוג אחר של פתולוגיה?
כשהרגשות הן בעוצמה ויש טראומות לאו דווקא טראומות קשות, הרגשות קיצוניות. פחד חרדה חברתית, דיכאון. אמונות שליליות מאחר ואנו לוקחים יותר קשה את הפגיעות ומשם יכולה להיווצר פתולוגיה, ולפיעמים השוואה לאחרים. למה הוא קיבל את זה אחרת ואני לא. תוצאתה עקיפה שיש רגישים ובמקביל הדברים טראומטיים.
אנשים רבים טוענים שאם הייתה להם משפחה תומכת יש יותר סיכוי לקבלה עצמית, ויותר קל להסתכל על הצד החיובי של הרגישות..
מה התחושה שהכי קשה לך להתמודד איתה?
שאין לי מקום בעולם הזה התחושה שלי היא שהעולם לא מקבל אותי. יש לי המון מתנות וכישורים, אבל חסר לי הערך המתבטא בחומר. קשה להתפרנס מאמנות או לחיות בכבוד ממשרות חלקיות. יש עבודות שדורשות המון כוחות, תובעניות מאוד.. זה מאוד מתסכל. אני מרגישה שאין הערכה אמיתית בחברה שלנו לאמנות, יצירתיות, טיפול, חינוך ונתינה. אנשים חווים את זה כשולי לעומת ידע טכנולוגי ועבודה במשך שעות רבות ביום.
מה עושים אנשים רגישים מאוד, שמתקשים לעבוד במשרה מלאה ותובענית מאוד?
יש לי חברה שעובדת מהבית. זה הפתרון שמצאה, אבל אני זקוקה מאוד למסגרת חיצונית.
במה מתבטא הקושי לעבוד כל יום ?
אני אדם שקשה לו להיות כל כולו בדבר אחד בלבד. יש לי הרבה תחומי עניין. אני זקוקה לאיזון. קשה לי עם דברםי מונוטניים וגם בתוך העבודה, אני זקוקה לגיוון. קצת ישיבה, קצת עמידה, קצת מכל דבר. אני מוכרחה לציין שגם האינטראקציה עם אנשים מעייפת אותי לפעמים.
זה עצוב כי אנשים רגישים מאוד יכולים לייצר תרומה עצומה לחברה שלנו. אנחנו יכולים לתת המון השראה לאנשים דרך הביטוי היצירתי והטיפולי.
בסופו של דבר אין אדם שלא חווה משבר בחייו. אני מאמינה כשאותו אדם מגיע למטפל, חשוב מאוד כשהמטפל עצמו יהיה אדם רגיש מאוד ואמפתי. אם לא יהיו בעולם אנשים רגישים אמפתיים, לאן אנשים יפנו בעת מצוקה?
.מה השתנה אצלך עם השנים
כיום יש לי המון מודעות שלא הייתה לי פעם. ברגע שיש לי מודעות לדברים שקורים לי, אני כבר עושה חצי הדרך להתמודדות עם הקשיים. החלק החשוב הנוסף זו החמלה. התובנה שאני בעצם ה"אבא" ו"האמא" של עצמי. אני לא יכולה להביא אדם אחר למקום שאליו אני לא הגעתי.
מה היית מאחלת לעצמך להמשך הדרך?
הייתי רוצה להצליח לקבל את עצמי במאה אחוז, להיות שלמה עם עצמי, להיות שלמה עם הרגישות שנתפסת לפעמים כמוגבלות, לא רק להיות בחמלה אליה, אלא גם לקבל אותה כמות שהיא.
ואם מוסיפים את הצד הפרקטי, כל הדברים שאני עושה מתלכדים לרצון להשפיע על כמה שיותר אנשים. הספר, ההרצאה… בטח יהיו עוד דברים בהמשך כמו קורסים או סדנאות שאפתח.
מתי הרגשת שאת חווה רגישות גבוהה מאוד, דיכאון וחרדה חברתית? מאיזה גיל זה קיים?
רגישות גבוהה מאוד הייתה שם תמיד, אבל מגיל 12 זה הפך גם לחרדה חברתית, אז הצטרפו "לחבר`ה" גם דיכאון, וביקורת עצמית, הצפה רגשית.
בתחילת שנות העשרים שלי, חוויתי חוויה רוחנית. הרגשתי פתאום שהכל מתחבר לי. שהעולם מחובר, שאנשים מחוברים אחד לשני, שבכולם יש טוב, שאני יכולה להבחין בטוב שבהם. הרגשתי שלמה. זה ארך חודש חודשיים, ולא נשאר לאורך זמן. אבל זה פתח אותי לעולמות חדשים רגשיים וטיפולים
אולי דווקא בשל העובדה שהתפקוד שלי לא היה כמו של אחרים סביבי, הבנתי שמשהו שונה אצלי, והתחלתי לחקור עולמות שונים הקשורים לפסיכולוגיה וטיפול ורגש. למדתי על עצמי מהם הצרכים שלי, מהי הרגישות שמלווה אותי. .
כיום אני הרבה יותר קשובה לצרכים שלי. לפעמים אני מודה, שכן, אנסה לאתגר את זה. לא כל מתיחת גבולות יכולה להזיק. אבל אעשה זאת בצעדים קטנים, לחזק את עצמי, לתת לי צופר על כך שהצלחתי לעשות זאת. אני הרבה יותר בקשב לצרכים שלי כיום. .
איתגרתי את עצמי, עשיתי דברים שהיו לי מאוד קשים. התעלתי על עצמי ועל הפחדים והרגש המציף. היו פעמים שאחרי שעשיתי זאת, לא הרגשתי טוב. חשבתי שאולי עשיתי טעות. אולי הייתי צריכה להישאר בבית.
לא תמיד אני יודעת מה נכון לי לעשות, ואיך לקבל החלטות בלי להלקות את עצמי. לפעמים זה עניין של ניסוי וטעייה ואף פעם לא יהיה מושלם, כל מקרה צריך להפעיל שיקול דעת וגם נכונות לקחת סיכונים מסוימים.
אנשים רגישים מאוד לעיתים קרובות נתקלים באי הבנות/עימותים/פגיעות, איך את מתמודדת עם זה?
לימדתי את עצמי לא להימנע עימותים, אבל זה עדיין דורש ממני המון כוחות. זה לא טבעי לי, אבל יש לפעמים דברים שחשוב לי לבטא.
אנשים מאוד חוששים מעימותים. זה הפחד הכי גדול שלנו הרגישים מאוד, כי אנחנו מרגישים הכל בעוצמה מאוד גבוהה. אנחנו משתיקים את עצמנו כדי לא להיקלע לעימותים, כדי לא לריב, אבל כשאנחנו לא אומרים את שלנו, הכל יכול להתפוצץ בהמשך. חשוב בעת עימות לנסות לקבל את הרגש, עד כמה שזה קשה. לתת לו להיות. לתת לו לחלוף. והכי חשוב לא לבוא בהאשמות, אלא להביא איתי אל האדם השני, את מה שחשוב לי להביע. להסביר שנפגעתי אם זה מה שקרה. להסביר למה. לבקש יפה את מה שהייתי רוצה שהאדם השני יעשה בפעמים הבאות.
כשמדובר בעימות בעבודה, מאוד חשוב להביע מה פגע בנו, ,מה אנחנו מבקשים מהמעביד או מהקולגה שלנו. גם זה סוג של עימות, שלי אישית הוא מאוד קשה. גם במידה והקשר לא ממש קרוב או מול גורם סמכותי.
גם מול החברות?
גם מול חברות אני אחשוב עשרים אלף פעם מה להגיד ואיך להגיד. אבל אם זה משהו שמאוד חשוב לי ונתקע לי בגרון, אגיד. זה חשוב לי כי בסופו של דבר אם לא נתקשר עם החברים שלנו באופן אותנטי, החברות לא תהיה אמיתית. זו הייתה חוויה שלי בתיכון. בעבר. לא הבאתי את שלי האמיתית. חשוב לי גם להדגיש שזה בסדר אם הרגש מתפרץ לפעמים. לא צריך לפחד מזה. אנחנו בני אדם בסך הכל, וזה לגמרי בסדר לא להיות בסדר.
דיכאון כתופעה חברתית
"דיכאון זו לא רק מחלה" כותבת שלי בספר.
"אנשים שסובלים מדיכאון וגם מטפלים שונים, מתעקשים להסביר שמדובר בבעייה נוירולוגית כמו כל מחלה אחרת. אז לא. נכון, מדובר לדעתי גם בבעייה נוירולוגית (על אף כי דבר זה לא הוכח מעולם) אבל כיום לדעתי רוב הסובלים מדיכאון הם אנשים רגישים בגוף בריא, שלא הסתגלו לחברה חולה".דיכאון הוא תגובה טבעית ונורמלית שמדווחת לגוף שמשהו לא בסדר. יש דיכוי כלשהו של הצרכים שלנו"
.
כשקראתי את החלק הזה, עלה לי זיכרון מקריאה של מאמר שבו פטרישיה דיגן - כוהנת הבריאות הגדולהה הסבירה:" פרחים צריכים לצמוח בסביבה הטבעית שלהם, במקום שבו יש להם את כל הצרכים החיוניים להם. פרח סגור בבית או בחממה, אינו שייך לסביבתו הטבעית. היינו הך לגבי אנשים. כשאנשים אינם נמצאים בסביבה הטבעית והנוחה להם, שאינם מקבלים את ההזנה להם הם זקוקים, האם הם אשמים אם אינם גדלים טוב, או שאולי התנאים בהם כלאו אותם, מייצרים פרחים שאינם גדלים היטב בשל עקירתם מסביבתם הטבעית"
איך מתבטא דיכאון כתופעה חברתית לדעתך? במה תורמת החברה לכך?
התפיסה היא שזו מחלה ביולוגית שמצריכה תרופות. אבל אני שואלת את עצמי, מה תפקידה של החברה ביצירת הדיכאון? היכן החברה תומכת ביצירת סביבה לא תואמת לאנשים רגישים מאוד?.
אם נחשוב לרגע על המילה "תלות", תלות הפכה למילה גסה. כיום חסרים משאבים משפחתיים וקהילתיים התומכים באדם החווה רגישות בעוצמות גבוהות ודיכאון. בעידן בו אנו חיים, יש תחושה של עידוד חברתי לחיות לבד. אומרים לאנשים שהם לא חייבים זוגיות או משפחה. ובסופו של דבר התוצאה היא בדידות קשה המייצרת דיכאון.
דיברנו קודם גם על סוג העבודות שמציעים בשוק: עבודות שהן יותר טכנולוגיות. מצד אחד, נכון זה מקל על החיים במובן מסוים, מצד שני הריחוק החברתי, החסך בתנועה גופנית עושה את שלה. ההיסטוריה של בני האדם בעבר מאוד שונה. בני אדם לא מתאימים לישיבות ממושכות מול מחשבים. כדי לייצר שמחה וחיוניות אנו זקוקים כמו חמצן לקהילתיות, לתנועה. . ,
למחלה ביולוגית צריך תרופות, ואיפה החברה עצמה מייצרת את הדיכאון הזזה? איפה החברה תומכת בזה, שאם נחזור למילה של תלות שהפכה מילה גסה, חוסר המשאבים הקהילתיים והמשפחתיים. מעודדים לחיות לבד, לא חייב זוגיות, או משפחה, ובסופה הבדידות מייצרת ב דיכאון. עבודות שהן יותר טכנולוגיות שמצד אחד זה מקל על החיים ומצד שני ריחוק חברתי חוסר תנועה גופנית. ההיסטוריה של של בני אדם היא שונה. אנחנו לא מתאימים לישיבה מול מחשב. אנחנו מתאימים לקהילתיות תנועה. בגלל שאין לנו את הצרכים החיוניים לנו כבני אדם, קיימים כיום הרבה יותר מקרים של דיכאון מבעבר.
הספר אמנם בדיכאון ורגישות גדולה - אבל כמעט בכל פרק, תוכלו למצוא בו המון תקווה, אמונה. פרקים כמו היופי שבכאב, מהי משמעות וכיצד למצוא אותה, איך מתמודדים עם רגשות ובנוסף המון סיפורים ושירי השראה שניתן להדפיס ולהניח על לוח לבכם, או על המקרר.
שלי עצמה עברה תהליכים לא פשוטים של הבנת עצמה, יש לה המון נסיון. את הנסיון הזה לקחה למקם של לימודי טיפול וליווי.
איך הגעת למסקנה שאת רוצה ללוות אנשים אחרים?
זה כבר קשור לעניין המשמעות שחיפשתי בחיי. בשנות העשרים שלי היו לי המון התלבטויות עקב הקשיים הרגשיים שלי. שאלות ששאלתי את עצמי כמו: בשביל מה כל זה קיים? חיפשתי משמעות. רציתי דרך המשמעות לייצר חוסן נפשי שיתן לי תשובה למה אני כואבת וסובלת כל כך.
כבר אז הבנתי שיש לי מודעת מאוד גבוהה, הבנתי שזה המשאב שאני רוצה להעניק לאנשים אחרים. לתת להם את המודעות והכלים שאספתי לאורך השנים, שסיגלתי לעצמי. התחלתי בלימודי טיפול ועבדתי כמדריכה שיקומית. .
איך החוויה להיות בצד השני?
זה מדהים. אני יכולה להבין קצת יותר טוב את האדם היושב מולי. אני יכולה להבין את התחושות שלו, איך זה להיות פגיע ורגיש מאוד. ויחד עם זאת התאפשר לי להיות גם הצד נותן אמפתיה, רגישות וכלים להתמודד. שמייצר את האפשרות לערך שלי וגם של האדם מולי לעלות. היכולת להיות בשני הצדדים חשובה לכל המטפל. בעיקר מטפל שעבר קשיים מאוד גדולים.
מה הכלים בהם אתת משתמשת?
אני מתרגלת מיינדפולנס באופן קבוע, מה שעזר לי לשים לב לטריגרים שמייצרים את ההצפה ולאפשר להם לחלוף. חשוב לי להדגיש מיינדפולנס שזה לא משהו שניתן להבין רק מהראש, חייב לתרגל. ההצפה מגיעה, מגיעות המחשבות. אני לוקחת את זה בערבון מוגבל. אם אני מאמינה למחשבה כלשהי, להשאיר לעצמי פתח לכך שגם אם אני מאמינה לה, מחר אותה מחשבה עשויה לחלוף או להשתנות.
ביום יום מתרגלת מיינדפולנס, עוזר לי לשים לב מה הטריגרים של הצפה, לתת לזה לחלוף. זה משהו שלא אפשר להבין אותו רק בראש, כשההצפה מגיעה והמחשבות מגיעות זה להתאמן לקחת את זה בערבות מוגבל, גם אם מאמינים לפעמים להשאיר פתח חלכך שגם אם מאמינים המחשבה עשויה להשתנות מחר. חשוב לא לתת להצפה לנהל אותי, אם כי חשוב לי לא לוותר לעצמי למרות ההצפה. כשאני חווה עצב, ללכת יחד עם העצב ולא לוותר לעצמי. אני לא רוצה להיות עבד למצבי רוח שליליים. ייתכן ובמקומות קשים מאוד, אעשה דברים אחרים ובמקרים אחרים אולי אדחה במידה והקושי בלתי נסבל בהתאם למה שאני חווה. . ,
