בין ריצוי לאגואיזם?
אדם בעל אישיות אגואיסטית, הוא אדם שלא יודע להיות בנתינה גם כשהוא יכול ורוצה וצריך. הוא מתקשה לתת גם בזמנים בהם הנתינה לא רק שלא פוגעת בו, אלא יכולה לייצר עבורו המון כוחות, שמחה ואהבה.
ריצוי לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כאשר אנחנו נמצאים בנתינת יתר, אנחנו עשויים לרצות את האחר על חשבוננו, על חשבון הצרכים והרצונות הפנימיים שלנו. האם זו אכן נתינה? אם אנחנו מוותרים על עצמנו, אם אנחנו מוכנים לשים בצד את הרצון והנתינה לעצמנו כדי להקדישה לאחר.
ריצוי קשור גם לגבולות. שאין לנו גבולות, כשאנו לא יודעים להעמיד גבולות לילדים שלנו או לחברים, סביר להניח שנתחיל לרצות אותם.
"אני שונאת את זה שאת מרצה אותי כל הזמן" אמרה לי פעם חברה, ומאז אני מוקירה טובה לה ולמשפט הזה, דרך המשפט הזה למדתי להבין שאנשים לא באמת אוהבים אנשים שמרצים אותם בלי סוף. אנשים זקוקים לאנשים מסביבם שיודעים להגיד את הכן כשהם יכולים אבל האמת הנסתרת היא, שאף אדם לא נהנה להרגיש שמרצים אותו. שמקריבים עבורו. החברים שלנו רוצים אותנו כמות שאנחנו. בעלי אישיות חזקה שעומדת על שלה. הם זקוקים לדעת שאם אנו נותנים להם משהו מעצמנו, זה לא בגלל שאנו חוששים לפגוע בהם או להעליב, לא בגלל שאנו חרדים שיעזבו אותנו, הם רוצים לדעת שהנתינה שלנו באה מתוך מקום שבו מתאפשר לנו באמת לתת להם מתוך הרצון לתת, מתוך אהבה ולא מסיבות אחרות.
ריצוי ריצוי צא החוצה
מהיכן מגיע הצורך לרצות אחרים על חשבוננו? מהיכן מגיע הפחד לומר :"לא, אני לא יכול כרגע" או "לא, לא מתחשק לי כעת"?
חוקרים רבים סבורים שכמו במקרים אחרים, גם זה מגיע מילדותנו. אם גדלנו בבית שבו האהבה של הורינו הייתה תמיד "על תנאי" (אם לא תעשה את מה שאבקש, לא אקבל אותך כמו שאתה". ה"על תנאי" הזה מייצר אצלנו וגובה מחירים גבוהים מאוד. כשאנחנו מרצים אנו בעיקר פוגעים בעצמנו ובצרכים שלנו. אמנם נתנו למישהו אחר, אבל הנתינה הייתה נתינת יתר, אנחנו לא מרגישים מאושרים ממנה וסביר להניח שגם מי ש"זכה" מאיתנו לנתינת יתר, לא מאוד מאושר מהתובנה שכן, הוא קיבל מה שהיה צריך, אבל לאל מתוך אהבה ורצון לתת, אלא מתוך ריצוי שלנו אותו.
תינוקות למשל לא נולדים מרצים, הם נולדים עם רצונות וצרכים שלהם על פי מלאני קליין, הם לא מצליחים עדיין לראות את האם או האב כישות נפרדת מהם. הם תופסים את הוריהם, בעיקר את חלקי הגוף של אמם, כחלק סימביוטי ובלתי נפרד מהם, מגופם שלהם.
הריצוי מגיע בדרך כלל בגילאי שלוש ארבע, הילד מבין שאם לא יעשה כדבר ההורה (זאת במידה ולהורים יש אישיות שאינה מאפשרת לילד לייצר אישיות מובנת משלו, הורה סימביוטי או הורה עם קווים נרקיסיסטים לרוב), הוא בסכנה גדולה להיות דחוי, נטוש. הדרך היחידה של הילד לשרוד, מאחר והוא זקוק להוריו, להגנה, מזון, אהבה וטיפול היא לעשות כדבר ההורה. אין לו הרבה ברירות. גם אם הוא רוצה להתנגד, הוא יודע שיתכן ו ישלם מחיר כבד על כך. יאם כבר ניסה להתנגד בעבר וחווה כעס, איומים, אפילו איום מרומז בנטישה לאו דווקא פיזית, אבל נטישת אהבת ההורה, הוא עשוי להפוך לילד מרצה. ילד שיעשה הכל, כדי לזכות באהבה וטיפול של ההורה, ילד שעשוי להזניח את התפתחותו הנפשית, האישיותית והעצמאית, כדי להשאיר את ההורה קרוב אליו ולא להינטש.
מחיר הריצוי
ריצוי כאמור גובה מאיתנו מחירים כואבים וקשים. כשאנו לא מביעים את מה שאנחנו רוצים באמת, את מה שאנחנו זקוקים לו באמת, אנו עתידים לשלם מחיר כבד מאוד, המחיר הוא ויתור על ה"אני האמיתי" שלנו. לעיתים כבר לא נכיר את עצמנו, במידה ואנו מרצים u כל הזמן, אנו עשויים לאבד את מי שאנחנו באמת. אנו מאמינים שאנו עושים זאת למען האהבה, לימדו אותנו שלתת לאחר זו מעלה מספר אחת, מעולם לא לימדו אותנו שגם להשמיע את הקול האותנטי שלנו ולהגיד לא כשאנחנו מבינים שהריצוי עשוי לגרום לנו לאבד את הצרכים והרצונות שלנו, יכול לפגוע בנו מאוד. עד כדי אובדן זהות עצמית אפילו.
אני מרצה משמע אני קיים?
למעשה בדיוק להפך. אם אני מרצה, אני מוותר על העצמאות האישית שלי. על הקיום שלי שאינו צריך להיות סימביוטי ולהפיק אושר רק מהיותו של האדם האחר, שבע רצון מהריצוי שלי עבורו.
ריצוי בתוך זוגיות
הנושא הזה כאוב במיוחד. רבים הם הגברים והנשים שחשים שהם מרצים את בני זוגם, רק כדי לקבל הכרת תודה ואהבה. אבל כפי שכבר כתבנו בעבר אף אדם לא אוהב לקבל נתינת יתר, בידיעה שהאחר לא נותן מתוך אהבה ו רצון אלא מתוך פחד, חרדת נטישה ורצון בהכרת טובה ואהבה, ואולי אפילו בתוך תוכו מקווה שגם הוא יקבל מהאחר ללא גבולות.
זוגיות שבה אחד או שני בני הזוג מרצים אחד את השני, היא זוגיות לא תמיד קלה. התחושה שלנו היא שאנו תמיד נלך על קצות האצבעות, תמיד נאמר מה שרוצים מאיתנו לשמוע. ואז יום אחד זה קורה: אנו עומדים מול המראה ואין לנו מושג מי נמצא שם. לאן נעלמו הרצונות שלנו? הצרכים שלנו? לאן נעלמה האישיות האמיתית שלנו? למי הפכנו בקשר הזה? אם בן זוגנו אדם שנוטה להקטין אחרים, הריצוי עשוי להתגבר, רק שלא ישנאו אותנו, שלא יכעסו עלינו, שלא יעזבו אותנו.
ריצוי והאחראי על יחסי הציבור בתוכנו
בכולנו קיימת אותה דמות שהיא אחראית על יחסי הציבור בתוכנו. היא אחראית על איך נתלבש לפני שאנחנו יוצאים מהבית, על מה נדבר ליד אנשים אחרים, איך נדבר. האחראי על יחסי הציבור שלנו, לרוב יצמד אלינו קרוב כשאנו עם חברים או בני זוג מחוץ לבית כדי לבדוק שאנו לא אוגרמים לעצמנו נזק בסביבת אנשים. הוא העורך של המילים שלנו. הוא בודק היטב כל מילה שנאמר לאחר, ורק לאחר שהוא מחליט שהמשפט או המילה הזו הם בסדר לומר, הוא יתן לנו אור ירוק. גם הוא וגם המבקר הפנימי, חברים קרובים כנראה. שניהם יחד לעיתים יכולים לייצר אצלנ ריצוי בסביבתם של אחרים. הם יקפידו שנאמר את המילים הנכונות, שנראה תמיד נחמדים וחביבים, שתמיד נגיד כן, כשמישהו מבקש מאיתנו משהו גם אם זה לא מתאים לנו. האחראי על יחסי הציבור יכול אפילו לאיים עלינו שאם לא נעשה כדבריו, לא יאהבו אותנו. הוא עשוי להסביר לנו שהוא רוצה רק בטובתי. הוא רוצה שיאהבו אותי. אבל אליה וקוץ בה: כי איך יאהבו אותי אם לא מכירים אותי באמת? תגידו לא, אם אביע דעתי גם אם היא מנוגדת לזו של אחרים?
אז הנה יוצא החוצה ה"אני הכוזב" זה שמסכים עם כולם, נחמדי לכולם, לא מעיזלבקש,ה"ילד הטוב" שנוח ונחמד לכולם איתו, הוא לא עושה בעיות.
ולמרות זאת, לרוב מי שחיים עם אנשים מרצים, עשויים גם לזלזלבהם, הם אינם יודעים או מכירים את האישיות האמיתית של האדם המתגורר איתם, הם מכירים את "הילד הטוב" המרצה. לעיתים בסתר ליבם הם גם קצת מזלזלים בו, משעמם להם איתו. חשבו רגע על האפשרות להכיר חבר שיסכים איתכם כל הזמן, ויגיד לכם כן על הכל, מה תהיה תשובתכם אליו? האם הוא יקבל הערכה מכם? האם לעיתים תרגישו שמשעמם לכם איתו? האם יכולה להיות אפשרות שאפילו תזלזלו בו לפעמים? האופי האמיתי של המרצה נחבא היטב מולכם הוא מוציא רק את ה"כן, כמובן, אין שום בעייה, אעשה זאת". כך שבעצם אין לכם באמת פרטנר לשיח, לזוגיות, לאהבה. האם יכול להיות שבמקרים מסוימים, אנשים בעלי אופי מסוים עשויים אפילו לנצל את הריצוי הזה, בלי להבין.
איך מפסיקים לרצות
זה לא פשוט - אדם שהתרגל כל חייו לרצות אחרים, שמקנננת בו חרדת נטישה שאם מישהו י גלה את האישיות האמיתית שלו, שלא תמיד רוצה לומר "כן, בטח, אעשה זאת" לא ירצו בו. לא יאהבו אותו. זהו מעגל שקשה מאוד לצאת ממנו. כאמור לרוב זה מגיע מילדות ומהחרדה להפגין מול הורה שאינו מסוגל לקבל את ההיפרדות שלנו ממנו, או לתת לנו להפוך לבני אדם שונים ממנו, בעלי אישיות משלנו, הורה שרואה בילד חלק ממנו ולא אדם שלם בזכות עצמו, מתנה תנאים, יצמיח ילד מרצה שיהפוך למבוגר מרצה. הסיכון הגדול גם בזוגיות הוא שאנו נמצא עצמנו בקשרים שונים אבל בכל קשר נתנהג כמו שנהגנו בילדות, - נרצה, נבלע את הקול האמיתי שלנו ואת מה שבאמת רצינו להגיד ונשאיר הכל בבטן. בסופו של דבר לאחר שתיקה ממושכת, גם האדם המרצה ביותר בעולם, עתיד להתפוצץ מרוב כעס. ובן הזוג שלא הבין מה קרה פתאום, נותר בהלם. "זו לא האישה שאני התחתנתי איתה" הוא חושב לעצמו "אני התחתנתי עם אישה שתמיד מסכימה איתי, שנותנת ללי הכל, שמעולם לא כועסת, מה קרה לה? מדוע השתנתה כך?"
התשובה לכך שהיא לא באמת השתנתה. מה שקרה לה היה ניסיון נואש להשמיע את הקול שלה, הממונה על יחסי הציבור והמבקר הפנימי, הושתקו פתאום והגיעה דמות אחרת, דמות מורדת, שאחרי שנים של ריצוי, רוצה וצריכה לחזור לעצמה. "האני הכוזב" שהציגה בפני העולם, פתאום נעלם ומפנה מקומו ל"אני האמיתי" לצרכים ולרצונות של האני האמיתי, גם במחיר של בדידות, נטישה, כעס, שנאה. הילדה שבתוכה עייפה מלרצות, היא לא רוצה ללכת לאיבוד יותר בתוך האישה הבוגרת, והיא תובעת את שלה. היא מבקשת להחזיר את האישיות האמיתית שלה אליה חזרה.
כמה דרכים להפסיק לרצות
קודם כל שאלו את עצמכם שניה לפני שאתם נוטים לרצות שוב, מה אני רוצה ומה אני צריך, ולא מה מישהו אחר רוצה וצריך. אם מה שאתם רוצים וצריכים תואם לבקשת האחר, נהדר, אם לא, שימו גבול. העזו לומר לא, אני לא יכול או לא אני לא רוצה, בלי לתת כל הסברים לכך. כרגע אני פשוט לא יכול. או כרגע אין לי רצון לכך. יתכן שאחרי שנים של ריצוי ההורה או בן הזוג שרגיל אליכם מרצים, יתמרד, יכעס, יתקוטט, הוא רגיל לשמוע כן בטח, והמילה לא, זרה לא. היו מוכנים לכך להפסיק לרצות את האחר, יגיע גם במחיר לא קל. מחיר שבו חלק מהאנשים שהיו רגילים שאתם מרצים אותם כל הזמן יתרחקו, חלק יתעמתו ויריבו אתכם. אז כן, ייתכן ואף תחוו נטישות של חברים או בני זוג, אבל בפעם הראשונה תרגישו שסוף סוף הגעתם הביתה. לא נטשתם את עצמכם הפעם, גם במחיר של אובדן אנשים אהובים אחרים.
חיזוק הדימוי העצמי: דימוי עצמי גבוה, יכול לאפשר לאדם להפסיק לרצות. אם הוא יודע מי הוא, ומה יש בו, הוא יכול לאפשר לעצמו לומר דעה מנוגדת לדעות של אחרים בקבוצה שהוא משתתף בה למשל, לומר את המילה "לא" להורה או ילד או בן זוג. אם יש לו את עצמו, והוא מתחיל להבין שהוא לא מוכן לנטוש את הזהות והאישיות שלו עבור אף אחד, גם הריבים והקשיים שהיו (ספויילר: יהיו ריבים וקשיים רבים כשאתם מתחילים להפסיק לרצות אנשים שהתרגלו לכך). לא יפחידו אתכם יותר, מאחר והידיעה שלא נטשתם את עצמכם, היא החזקה מכל. היא מנחמת ומעצימה אתכם.
למי יש נטיה לרצות?
אנשים שהם קו דיפנדט הם אנשים שיש להם נטייה לרצות במערכות יחסים. לרוב הם יהפכו עצמם למטפלים באותו קשר. הם ירוצו אחוזי אמוק לבן הזוג או החבר כל פעם שהוא זקוק למשהו, יטפלו בו בלי סוף, מבלי להתחשב בכוחות הנפשיים שלהם. הם לוקחים אחריות עליו ויש להם "פנטזיית הצלה" קשה.
סיפור קצר:
כשעבדתי בשיקום בהוסטל, בימי הראשונים במקום הנפלא הזה, קראה לי מתאמת הטיפול לחדרה. המשפט שאמרה לי נחרט היטב בזכרוני:"אני רואה אותך" היא אמרה בהמון רגישות וחמלה "יש לך פנטזיית הצלה". אבל אני רוצה שתביני, לא תוכלי להציל פה אף אחד. תוכלי לחזק, להקשיב, לתמוך, להיות שם איתם, להציל לא תוכלי".
יצאתי מהפגישה הזו חצוייה מאוד. מצד אחד התאכזבתי. אכן הייתה לי אמונה שאולי אני אצליח לרפא, להציל, ומצד שני תחושת הקלה עצומה. המון עול ירד מגבי. שוב איני צריכה לדאוג או לטפל בכל העולם. אני אינני אחראית למחלה של מישהו, אינני אחראית לפקקים באיילון, אינני אחראית לטרגדיות של אחרים. אני יכולה להיות אחראית רק על עצמי. הצורך שלי לטפל בבן זוג נבע מריצוי וגם תחושה שאם אצליח להציל אותו, אולי אצליח להציל גם את עצמי. לאט, ובהדרגה הפסקתי להתפלל. הפסקתי לרוץ אליו בכל פעם שביקש. הפסקתי לטפל בו. שמתי גבולות. אני חברה, לא מטפלת.
גבולות הם הדרך לריפוי
ציינו כבר של אנשים שהם קו דיפנדנט, יש נטייה לא רק לרצות, אלא גם לטפל בבן הזוג. עוד תכונה של אנשים שמרצים אחרים היא חוסר היכולת לשים גבול. לומר:"את זה אני לא מוכנה לקבל, כי זה פוגע בי" לאנשים אלה יש נטייה לרחם על כל העולם, מלבד על עצמם. אמירות כמו: הייתה לו ילדות מאוד קשה, בגלל זה הוא מתנהג אלי ככה, מייצרות את הרצון לטפל ולרצות, מבלי שאנחנו באמת מבינים שאנו גורמים נזק גדול גם לאדם שבו אנו מנסים לטפל. הוא מתמכר לטיפול שלנו, כשאנחנו פתאום מסרבים להישאר בתפקיד המטפלת, סביר להניח שיעשה הכל כדי שנחזור לתפקיד אליו התמכר. אם נדע לעמוד על שלנו ולא לוותר ולרוץ שוב לטפל בו כי הוא "אומלל ובודד" או כי "הייתה לו ילדות קשה" או כי "אנחנו נרפא אותו ואז דרכו נוכל לרפא את עצמנו, אנו בעצם משיגים משהו גדול עבורנו. אנחנו מתחילים לעמוד על שלנו, לגלות מי אנחנו באמת. לגלות שיש סיכוי שיכעסו עלינו כי לא טיפלנו, לא רציני, אולי אפילו ינתקו איתנו קשר, אבל שבתוכנו מתחילה לפעול פצצת זמן לתקתק זו רק שאלה של זמן מתי היא תתפוצץ. לכן כל כך חשוב לייצר ולידציה ושיתוף לרגשות שלנו.
ולידציה כמנגנון נוסף להפסיק ריצוי
לאנשים מרצים, יש נטייה לא לחשוף רגשות, לא לומר אפילו לעצמם כשכואב להם, כשהם כועסים. הרגשות הללו נתפסים בעיניהם כשליליים. האחראי על יחסי הציבור והמבקר הפנימי מצקצקים כשאנחנו מנסים לא לברוח מהם. כשאנחנו פגועים, חשוב שנדע לומר זאת לעצמנו. "כרגע אני פגוע מאוד" כשאנחנו כועסים חשוב לתת ולידציה גם לכעס. למרבה הצער, לכעס יצא מוניטין רע מאוד בעיני החברה סביבנו. אנשים יעדיפו אותנו מרצים או מדוכאים, מאשר כועסים. אבל ויתור על היכולת לכעוס ולייצר ולידציה גם למקום של הכעס, מסוכנת מאוד. אם אנחנו אנשים מרצים, ייתכן שאף נפחד לכעוס גם כשאנחנו לבד בבית עם עצמנו, מול האחר וודאי נחשוש מאוד. אנו חוששים מעימות, חוששים מהכעס של האחר, חוששים מנטישה. אז אנחנו שותקים ומפנימים את הכעס. אדם שאינו יודע לבטא כעס (בדרך לגיטימית של תקשורת מקרבת ולא כהתפרצות של התקפי זעם) עשוי מבלי להבין, לקרוא לדיכאון לבוא במקום הכעס. הרבה פעמים דיכאון הוא תחליף לכעס שלא הורשה לצאת החוצה. אם נחשוב רק על המילה דיכאון, היא מגיעה מהמילה דיכוי, אנחנו למעשה מדכאים את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הכעס והכאב ואז משלמים את המחיר על כך שאנחנו רוצים ליצור לעצמנו תדמית של אדם נחמד באופן תמידי שאף פעם לא כועס, כואב או רב עם אף אחד, שגם כשפוגעים בו, הוא נוטה לשתוק ולהצדיק את הצד השני. אבל הכעס שם בפנים, ואם הוא לא מורשה לצאת החוצה - הסבירות שיגיע דיכאון במקומו היא גדולה מאוד.
מתוך אתר 2standup:
“בעולם הקו דיפנדי, "מטפל" או "מציל" הם מילים נרדפות.
בכל פעם שאנחנו לוקחים אחריות עבור מישהו אחר
על המחשבות שלו
על הרגשות שלו
על ההחלטות שלו
על ההתנהגות שלו
על הצמיחה שלו
על איכות החיים שלו
על הבעיות שלו
על הגורל לו
אנחנו בתפקיד המציל" שלו.
את כל אלו אנו עושים כמובן על חשבון עצמנו, כי בשביל האחריות הזאת שלעיל, אין לנו בכלל מקום ואנרגיה להסתכל על עצמנו, בשביל כל הנ"ל אנחנו חייבים להיות "מרצים" כל רגע".
ועוד מתוך האתר:
"הנאחז הקו דיפנדט, בדרך כלל מונע מתוך חרדת נטישה, יעבור מספר שלבים במערכת היחסים, עד רגע הגילוי המודע וההבנה שהוא או היא נמצאים בדינמיקה הרסנית להם.
לפי אתר זה, אנשים מרצים ואנשים שהם קו דיפנדט, נמצאים בסכנה, מאחר ויש להם נטייה לזמן לעצמם מערכות יחסים שבהם הם מטפלים כל הזמן באדם אחר, והאחר לא באמת מכיר תודה. יש הטוענים שיש קשר בין אנשים שהם קו דיפנדנט למערכות יחסים עם נרקיסיסטים - אני אישית לא מצאתי הוכחות לכך, אבל יש בכך הגיון.
טראומת התקשרות
דפוסי היקשרות גם הם משחקים תפקיד במערכות יחסים בין קו דיפנדנט לבין האחר. לרוב הקו דיפנדט מייצרים דפוס התקשרות אמביוולנטי חרדתי, וכך גם בני זוגם. קשה מאוד להישאר במערכת יחסים כאשר כל הזמן מעל ראשו מרחפת עננה כבדה המאיימת בנטישה.
כמו שאני ככה זה טוב
החלום הגדול של כולנו הוא שיאהבו אותנו בדיוק כמו שאנחנו. שלא יאהבו אותנו כי אנחנו מצליחים במשהו, ומייצרים לעצמנו תדמית של מצליחנים, שלא יאהבו אותנו בגלל כסף, רכוש, יופי חיצוני. והתקווה הגדולה ביותר: שלא יאהבו אותנו כי אנחנו תמיד ה"ילדים הטובים" שמרצים את מי שסביבם. שיאהבו אותנו על מי שאנחנו באמת. גם אם אנחנו כועסים, נפגעים, מתנהגים לא יפה, פוגעים, נפגעים. שיאהבו אותנו על כל חלקינטו, החלק המואר והחלק הצילי. כשאנחנו מרצים, אין לנו שום סיכוי לקבל אהבה מהסוג הזה, מאחר והאישיות האמיתית כולה נבלעת בתוך הריצוי והדמות הטיפולית שיצרנו לעצמנו.
ימימה זצ"ל מסבירה בטקסט חשוב:" כאשר הללומדת דואגת קודם הפרדת העיקר מה יותר שבה. העומס נקלט מתוחם, משתייך למקומו.
והיא ממשיכה: "כל הפונה אליה יהיה מתכבד על ידה דרך הקשר עם הטוב שבו. היא אינה רבה עם עצמה אותו זמן ולא רבה עם השני. ואז נותנת. הנתינה כלפי עצמה וכלפי השני מתאפשרת. זה היסוד הראשון לתיקון נכון.
רויטל מורה, תלמידה של ימימה מסבירה: העומס מתוחם ומופרד. אני מתבוננת במציאות ומתחילה להפריד בין הדברים הטובים והעיקריים - אני שואלת עצמי אם הדבר הזה הוא עיקרי, או מיותר. ואז העומס נקלטים מתוחמים. כשאני נמצאת בויתור יתר, (ויתור יתר הוא דבר מתעתע) התוצאה שלו היא החסרה מהמקום שלי, עד כדי שאי שונאת אם מי שויתרתי לו. עומס, היתר היציאה מן המידה תהיה לי יתר על המידה. לא שמתי גבול, ואני ניגשת לנתינה בלב חצוי, ואז היא לא מיטיבה איתי ולא מיטיבה עם האחר שנתתי לו נתינת יתר. כאשר העומס מתחיל לפעול, אני צופה, מזהה, קולטת את ההתרחשות ופונה לחלק בונה. הנה הצטדקות, הנה ויתור יתר, אני מזהה את תנועות העומס, אני אתחיל לראות את זה כשזה מתחיל לפעול, ואז אני צופה, - מזהה שאני בויתור יתר, כי זו הנטייה שלי מילדות. אם אני בויתור יתר, אני לא יכולה להיות במקום בונה. אני אפילו יכולה לשנוא את מי שנתתי לו ויתור יתר. ההכרה בכך שהייתי בויתור יתר, היא ההתחלה של הריפוי והבנייה. ככל להפריד בין העיקר והמיותר, מאפשרת לי לבנות מחיצה ברורה, ואני לא אכנס לויתור יתר, אני אשקול בקשה של מישהו, אשאל עצמי אם זה מתאים לי, אם זה נכון לי, אם אני משלמת מחיר על כך, ככל אזהה יותר מתי אני בויתור יתר וריצוי, ומתי אני נותנת מתוך רצון וצורך שליי - אדע לתחום בין ריצוי לנתינה אמיתית שבאה מתוך רצון והשתוקקות שלי לתת.
, מה הם הדברים שניתן להתחיל לעבוד עליהם כדי להפסיק לרצות?
כאמור: כל הזמן שאלו עצמכם "מה אני צריך ורוצה ורק אחר כך מה אחרים צריכים ורוצים. דאגו הצרכים והרצונות שלהם לא יתמוססו בתוך ריצוי יתר של האחר.
העשירו את עולמכם הפנימי: ריצוי יתר מגיע לרוב מחרדת נטישה. ההכרה מבינה שלעולם לא תנטשו מאחר ותמיד יש לכם את עצמכם, ברגע הבנה שיש לכם את עצמכם גם חרדת הנטישה תהיה פחות עוצמתיתת, ולא תגרום לכם לרצות או להתנהג באופן אחרי מכפי שהייתם רוצים באמת.
טיפול פסיכולוגי: לא תמיד קל לצאת משנים רבות של ריצוי וטיפול באחרים וקו דיפנדט, מאוד רצוי ללכת לטיפול כדי שמישהו ילווה אתכם בדרך הזו שהיא לא קלה וטומנת בחובה גם לעיתים כעסים של אחרים על כך שאתם כבר לא מרצים או מרשים לעצמכם להיות אתם, לכעוס, ולהיפגע.
ולידציה של רגשות: לא לפחד מהרגש. לא לפחד לומר לעצמכם : כרגע אני כועס, כרגע אני פגוע, כרגע אני כואב. אפשר ורצוי לומר זאת גם לחברים - גם בלקיחת סיכון שהם ימחו נגד הכעס (הם הרי מכירים רק את ה"יילד הטוב והמרצה" או התווכחו, ינטשו, יכעסו, יריבו. אני שוב כותבת: אם לא ניתן תיקוף גם לרגשות פחות פופולריים בחברה שלנו כמו כעס, הנפש שלנו עשויה לשלם את המחיר על דיכוי הכעס בדיכאון או חרדה או התקפי זעם.
אסרטיביות: לאנשים מרצים יש קושי להיות אסרטיביים. אליס מילר בספרה, דיברה על אטלס, שנשא על גבו את כל העולם, כעונש מהאלים. לריצוי היתר ופנטזיית ההצלה היא קוראת: "תסביך אטלס". נסו לעשות דמיון מודרך בו האלים מודים לכם על נשיאת העולם על גבכם, אבל משחררים אתכם מהעונש.
עימותים ומריבות זה לא סוף העולם: קשה ומפחיד להפסיק לרצות מישהו שאתם חוששים כי תקלעו עימותים קשים בשל כך. אני מציעה שבתור התחלה, נסו זאת קודם כל בחדר הטיפולים, מול מטפל מכיל ואמפתי. נסו להיות אמיתיים. שם תוכלו לכעוס, לזעום, לכאוב, לבכות מבלי שאף אדם ישפוט אתכם. ברגע שתרגישו שהמטטפל מאפשר לכם תיקוף של כל רגש, תוכלו לנסות זאת גם על חבר או חברה שאתם יודעים שיקבל אתכם כמו שאתם באמת. נסו לחשוב על חבר או חברה כאלו שיש לכם שמכירים אתכם באמת, שמולים אתם לא צריכים לרצות. אם יש לכם אדם כזה בחיים, התחילו את המסע להפסקת הריצוי מולו. מול אנשים שתובעים מכם ריצוי בכל מחיר ואינם מוכנים לקבל את האישיות האמיתית שלכם, כדאי להתרחק מעט. לפחות כל עוד אתם בתהליך של החלמה מריצוי היתר.
נסו לחשוב מתי אתם רוצים, ומתי אתם מרצים? כתבו זאת.
גבולות: אחת הדרכים הטובות ביותר לייצר סיכוי לצאת מלופ הריצוי, הוא להתחיל לייצר גבולות. הגבולות הם רק שלכם. אם תחושתכם מישהו חצה גבול חשוב לכם, אל תאפשרו זאת. עמדו על שלכם. אל תתנו לאף אדם אחר לחצות גבול שחשוב לכם וחצייתו יכולה לפגוע בכם, ברצונות והצרכים שלכם.
בהצלחה
ביבליוגרפיה::
שיטת ימימה
2standup.co.il
אליס מילר הדרמה של הילד המחונן
הכותבת: שיר שוורץ, עובדת בחברת פרויקטים שיקומיים. מנחה סדנאות וסשנים בכתיבה טיפולית וכלים השלכתיים
https://shir-schwartz.com/
