סיפורי הצלחה

מחולה למדריך שיקום - דיור מוגן אשדוד

רובנו לא נדע לעולם מה זה אומר להיות גר וזר בארץ נכריה: כמה זה קשה להסתובב ברחוב כשאתה לא מבין מה אנשים סביבך אומרים, כמה זה קשה לשבת מול פקידה בביטוח לאומי או בקופת חולים כשאתה לא מבין מה היא מנסה להסביר לך. להתמודד עם קשיים בירוקרטיים ועם תרבות חדשה כשבנוסף לכל גם צילה הכבד של מחלת הסכיזופרניה בה לקית, מאיים עלייך כמעט כל הזמן, אבל קשיי השפה גם לא מאפשרים לך להסביר היטב מה בדיוק אתה מרגיש ולתאר את המצוקה שלך.
דורי (שם בדוי), היה אדם חסר ביטחון, מבולבל וחרד מאוד שלקה בסכיזופרניה פעילה כשהכרנו אותו. בנוסף לכל הקשיים שפקדו אותו, הוא אף נאלץ להתמודד עם קשיי שפה והתקשה מאוד להתנהל מול הגורמים בקהילה ומול שירותי הלקוחות בכל אותם מקומות בהם נדרש לקבל שירות.

אבל מסתבר שכשאתה מוקף בהכלה וברצון לעזור, כשיש מי שתומך וכשאתה עצמך משתף פעולה עם הצוות ומתאמץ לצאת מהסבל שבו אתה שרוי, אתה תצליח.

דורי, שבמשך שנים רבות לא הצליח להחזיק בעבודה קבועה, שחרדה ואימה תקפה אותו רק מהמחשבה על חזרה לשוק העבודה, הצליח לא רק לעבור תהליך שיקום הכולל השתתפות בקבוצת ניהול מחלה והחלמה ותמיכה וליווי אחרים, אלא גם למד להכיר את מחלתו, לזהות את הטריגרים עוד לפני התפרצויות המחלה, ויצליח להגיע לאיזון מלא ולרמרסיה.

אין ספק שדורי שלנו עשה את זה, ועשה את זה בגדול. לא ביום אחד, אלא בתהליך הדרגתי שבו בנוסף לכל הדברים האחרים, גם השתלב באולפן ושיפר את השפה העברית.

היום דורי עובד בעצמו כמדריך שיקום לנפגעי נפש, במסגרת צרכנים נותני שרות, נסיונו האישי וניהול מחלתו באופןפרדוכסלי, דווקא הם אלו שעוזרים לו בעבודתו, חלק מהכלים בהם הוא משתמש כדי לעזור לאחרים – העבודה ממנה הוא שואב סיפוק רב, שיפרה באופן משמעותי את מצבו הכלכלי, ובמקביל הוא משתתף בימי עיון וקבוצות עמיתים ונחשב לאחד הצנ"שים המוערכים ביותר על ידי הצוות והקולגות שלו.

ממש בימים אלו נמצא דורי בתהליך של עזיבת הדיור המוגן ומעבר לתיאום טיפול – עוד צעד משמעותי בהליך שיקומו. מישהו מוכר אמר פעם שאם תרצו אין זו אגדה, אולי הוא לא התכוון ספציפית לדורי שלנו, אבל המשפט הזה אולי יותר מכל, מוכיח שהתקווה תמיד שם. ודורי לקח בשתי ידיים את העזרה שהציעו לו והצליח לשקם את חייו.

חזרה ל->
סיפורי הצלחה נוספים:

כאמא של מתמודד נבחרתי להיות אחת מהמנחים של יום העיון, נתבקשתי לספר את הסיפור האישי שלי. התהליך הזה היה קשה מבחינה נפשית והציף בי את הדרך הכואבת שעברתי.
אני רואה את עצמי ואת משפחתי כמשפחה בהחלמה!
אני מבקשת לשתף אתכם בסיפור האישי שלי בתקווה שהסיפור יסייע למשפחות של מתמודדים, ארגונים ועמותות המטפלים במצבים כאלו.

ראה מידע נוסף..

בכל פעם שאתם מסובבים את המפתח בדלת, חוזרים או יוצאים מביתכם באופן לגמרי אוטומטי, במהלך שיגרת חייכם, עצרו לרגע וחישבו על כל אותם אנשים שמתאווים לעשות זאת ממש כמוכם – לצאת החוצה, אל החיים, אל השמש, לראות אנשים. אבל לא יכולים: החרדה מאנשים, מהסביבה בחוץ ממה שיכול לקרות להם כשהם אינם מרגישים מוגנים, משתקת אותם ומשאירה אותם גלמודים, לבד בביתם, בתוך סבל עמוק ובדידות כואבת ועצובה.

ראה מידע נוסף..

חוסר ויסות רגשי, בזבוז כספי כרוני, התנהגות תוקפנית והפרעת אישיות גבולית קשה הרחיקו מנדיה (שם בדוי) כל גורם תמיכה חשוב שיכול היה לעזור לה לצאת מהכאוס בו חייתה.

נדיה הגיעה לשירות שלנו עצובה, תוקפנית ומיואשת. לא הייתה לה שיגרת יום , שנים רבות נהגה להסתובב ברחוב ללא מטרה, התנהגותה הייתה לא שקולה והחרדות שלקתה בהן, כמו גם פלאשבקים קשים וסיוטים שפקדו אותה בעקבות אירוע פוסט טראומטי בעברה, הפכו את התנהגותה מול אנשים אחרים לקשה ותוקפנית.

ראה מידע נוסף..

לעיתים חולפים הימים באיטיות מרגיזה, יום ועוד יום בתוך שיגרת קיום מתישה, לעיתים נדמים השבועות כמסע סיזיפי ללא תקווה. אבל לחיים יש את היכולת שלהם להפתיע אותנו תמיד במסע קיומנו. כוחות עצומים שמתגלים דווקא כשנדמה שאפסו הסיכויים . כשנדמה שאין עוד תקווה, פתאום קורה דבר מה מופלא, שמשנה הכל.

ראה מידע נוסף..
***