|
|
|
|
|
סיפור חיי – פוסט חמישי "אתה תהייה לי כנפיים"
|
|
רון התקשר בדיוק באחת הפעמים בהן הבזיק שוב איש הברק ונעלם. "בא לך לבוא לפה קצת"? שאל. הבדידות הייתה בלתי נסבלת. לא רציתי להיות לבד עם הכאב. "רון,,," גמגמתי. "אל תדאגי", אמר לי בטון פסקני. את ישנה בחדר אחר. "אני אף פעם לא נותן למציאות להפריע לי" אמר לי פעם מנפח את לחייו וזוקף את חזהו באדנותיות. והוא עשה הכל כדי שאווכח בזה. לא ישנתי בחדר אחר באותו הלילה כפי שהבטיח, ישנתי אתו במיטתו ובמקום להריח ריח של אהבה ואושר, הרחתי ריח הבל פה ארסי, חריף וזר שלכלכך את נשימתי, גוף מזיע ושמנמן גהר מעלי, גוף שלא הייתה לי כל אהבה לבעליו.
בלילה שטפתי בשקט את הכרית בדמעות. קראתי באלם לאימי, אחותי, אחי, אפילו לאבי שנפטר, שיצילו אותי, שיאהבו אותי מספיק כדי שלא אצטרך להתאהב בגברים שמבזיקים ברקים בשמיים לברוח מהם לאנשים שאיני אוהבת. אבל הייתי מפוחדת ונזקקת מדי. הגמד שהיה אמור לסטור על אזני היה עסוק בהקמתה של חברת נדלן או יזמות אישית וזנח אותי לאנחות.
אישה שבור עמוק פעור בתוכה, לא תבחל באף גבר שייטע בה תקווה שהוא זה שימלא אותו. גם לא בגבר שאינה אוהבת באמת. במשך חודשים רבים חלקתי את יצועי, את ביתי, את נפשי ומזוני עם אדם שלא אהבתי. בדיוק כפי שקרה לי בנישואי. עוד חוזר הניגון שזנחתי לשווא.
הוא יהרוס אותך, ניבא לי אחד מידידיי הטובים. לב טוב, זה סטייק פילה בשביל אחד כזה מה את עושה קוננה חברתי הטובה ביותר. את הרי לא אוהבת אותו. תברחי. לכי משם שירה, בבקשה. אבל אני כבר הייתי במקום אחר, בתוך תוכי ידעתי שהם צודקים, אבל לא רציתי להאמין כל כך רציתי וקיוויתי למשפחה. מעולם לא הייתי מאוהבת ברון אבל לאט לאט למדתי לאהוב אותו, כפי שלומדים לאהוב חבר טוב החולק אתך יחד את כל מהמורות השגרה. הוא שהה במחיצתי כמעט עשרים בכל יממה, מדי פעם היה יוצא בבקרים לאיזו "עבודה עלומה". לעיתים קרובות הרגשתי שחבל טירוף אובססיבי תלוי על צווארי: כמעט לכל מקום היה מגיע איתי: למספרה, לקוסמטיקאית ולכל פגישה שהייתה לי בנושאי עבודה. בתי בת ה 11 הייתה מאוהבת עד כלות. סוף סוף היה לה בחייה דמות האב שכל כך חסרה לה בחייה הקצרים, שעות היו יושבים יחדיו, משחקים, צוחקים, צופים בסרטים, בבקרים היה מתנדב לקחתה לבית הספר, לאחר שהקפיד להכין לה בכל בוקר ארוחת פנקייק טעימה, בדרך היו מטיילים, קוטפים סביונים ומפזרים עלי סבא לשמיים, מביטים
בעננים, מחזיקים יד ומייחלים יחדיו לביקורי עב"מים מרתקים, תולים תקוות בכל מטוס שהשאיר שובלי פסים לבנים. לו ורק לו סיפרה בתי התמימה את כל סודותיה הכואבים: כיצד התעמרה בה חברה מהכיתה, איך ביישה אותה המורה כשאמרה לה "תפסיקי כבר לחיות בדמיונות שלך" בשעה שהקריאה תזה משלה אודות בריאת העולם, סודות שמעולם לא הסכימה לספר לי. גם אם רציתי לעזוב אותו, לא יכולתי. בתבונתו המניפולטיבית ידע היטב איך להגיע אלי דרך ליבה של בתי, ואני שראיתי בפעם הראשונה את בתי פורחת, מאושרת כל כך, לא הייתי מסוגלת, אחרי שכבר חוותה פרידה מייסרת וכואבת מאביה כשהייתה רק בת 4, שוב לשבור את ליבה.
המשך יבוא..
שירה.
פוסטים שיכולים לעניין אותך:
אני מסירה את הכובע בפני אותה אישה מבוגרת וכפופה הפוסעת באיטיות ברחוב. ידה הימנית תומכת בגבה להקל את עומס וזרמי כאב פריצת דיסק, אצבעות ידה השנייה מאדימות מכובד משקל של שקיות הפלסטיק העמוסות מזון בדרכה לתחנת האוטובוס להביא אוכל לבני משפחתה.
ראה מידע נוסף..
ראיון עם רותם פאר, מייסדת עמותת לנפ"ש ומחברת הספר "בית משוגעים"
את השם רותם פאר שמעתי לראשונה כשהצטרפתי לקהילה שהיא מנהלת בפייסבוק. קהילה גדולה שמונה אלפי אנשים שהמשותף לכולם היא ההתמודדות הנפשית עם מחלת נפש. אנשים כותבים ומבקשים תמיכה, ומקבלים המון הכלה וכוחות מחברים מתמודדים אחרים. לקהילה קראה רותם "לוחמי נפש", ביטוי המבקש לשנות את הסמנטיקה של מתמודדי הנפש לנרטיב שונה לגמרי של גבורה אמיתית בהתמודדות עם מחלה נפשית.
מאמרים שיכולים לעניין אותך:
"מתאים לך ללכת לסרט אחי"? "לא עזבו, אין לי חשק - מאז ה - 7 באוקטובר אין לי חשק. סטנד אפ? הצחקתם אותי סתם לשבת לקפה? הקפה יהיה מר
זוהי שיחה די שגרתית בימים אלו. אמנם חלק מהאנשים עדיין מבלים, אבל תחושות של חוסר חשק אנהדוניה פשטה בעם מאז ה - 7 באוקטובר.
מה פתאום שאלך להופעה, כשיש שבויים מה פתאום שאשב לבלות כשיש נרצחים
ראה מידע נוסף..
ימים קשים עוברים עלינו כעת. ימי אופל שלא חווינו מעולם קודם. לא רק הניצולים והחטופים סובלים כעת, אנחנו כולנו חווים הלם, פחד ואפילו אשמה. מהי אשמת השורד?
ראה מידע נוסף..
|
|
|
|
|
|
|
|
