סיפור חיי – פוסט רביעי "רון"

במשך חצי שנה ניהל את הקהילה, העלה אירועים ומפגשים במוצ"ש, אותם כינה מחאת השבת, (כי לא יושבים לבד בשבת בבית). מפגשי קח תן (כי הזבל שלך הוא האוצר של האחר) ופיקניקים עם ילדים (כי זה יעשה טוב בעיקר להורים) באחת הנסיעות כשהתנדב להסיע אותי חזרה הביתה מערב קריוקי מוצלח הביתה, התוודה על אהבתו אלי. דחיתי אותו בעדינות, הוא לא היה מי שרציתי, מי שקיוויתי לו, מי שהאמנתי שיסלק לנצח את הבערה הכואבת שיקדה בראשי ובליבי.
חודשים רבים חיזר אחרי. סיפר לי שהוא מיליארדר, הראה לי צילומי אינטרנט של אי שקנה, דירה באוסטרליה, ומכונית הפאר שהזמין באינטרנט ואמורה להגיע אחרי החגים . אתה חושב שזה נכון שאלתי את עודד, "אולי הוא מגזים קצת" הציע עודד ובקולו היה נדמה לי ששמעתי חיוך, "אבל אולי חלק מזה נכון"? לכי תדעי. תני לו צא`נס.

מעולם לפני שהפך לבן זוגי, לא הייתי ידידתו, כפי שהיה נוהג תמיד להתפאר בעיני חבריו. מדי פעם היה מתקשר והייתי עונה לו בנימוס, אבל לרוב הייתי שוכחת מקיומו מיד לאחר השיחה. ליבי וראשי אז היו נתונים לאיזה רווק מבולבל, בעל אישיות מורכבת ונעדרת חמלה שהכרתי ליד איזו גלידריה ברחוב, שכמו בהבזקי ברק הגיח לחיי לכמה לילות, האיר את השמיים ונעלם שוב.
רון נעץ ציפורניו בטרפו ולא הרפה. כשלא עניתי היה שולח לי הודעות ווטסאפ נעלבות, לאט לאט, בעקביות ובכישרון של עכביש טווה סביבי את המלכודת שלו.
המשך יבוא..
שירה.