סיפור חיי - פוסט שלישי "רכב בלי דלק לא ייסע"

"רכב בלי דלק לא ייסע" אמר לי עודד לפני שלגם בהיסוס מנס הקפה שהכנתי לו. הוא ישב מולי על הספה החומה בביתי מעט מבוייש, מחזק מדי פעם את זגוגיות משקפיו, סוקר בעיניו בסקרנות את תמונת אגרטל הפרחים שצייר סבי שהייתה תלויה על הקיר בסלון, משגר אלי חיוך נבוך, מציץ בי בזהירות מבעד לעדשות משקפיו. יש לי מלא דלק, אמרתי נעלבת במקצת. נטלתי כוס פלסטיק חד פעמית, מילאתי אותה עד גדותיה במים מבר מי העדן ושתיתי בלגימה אחת, מגן השעשועים בחוץ בקע קול מתחנן ומשתוקק של ילדה: "ס`תכל אבא, ס`תכל אותי", במבה, כלבת הפודל המעורבת של בתי נשכבה על גבה בהכנעה, אחר כך התרוממה, חבטה שוב ושוב על הרצפה בזנבה, מתרפסת, מתחננת ללטיפה, בדרך כלל פחדה מאנשים זרים, אותו מיד אהבה. "אני בטוח שיש לך דלק" אמר עודד בקול רך ומפייס "אבל קחי, תקראי רגע, רק תקראי". הוא גירד מבלי משים בעורפה של הכלבה שרטטה בהנאה למגע ידיו, הוציא מהילקוט כחול מרופט שהביא עמו ערימת דפי פוליו מודפסת ומחוברת בסיכות והגיש לי בביישנות כאילו היה שף במסעדה המגיש למבקר המסעדות את ארוחת הגורמה שהכין: הבטתי בדפים: תרשימים של הכנסות מול הוצאות, קופה קטנה, קופה גדולה, תזרימים, מקורות מימון, ניסיתי לקרוא אבל המילים השתוללו על הדף, מרקדים מולי ומתפרקים לחלקיקי משפטים שלא הבנתי: להלן "המיזם", להלן "התרשים", להלן "השותפות" להלן "האתר" להלן "הדלק"..

 

דיברנו שעות במשך כל אותה פגישה, על האתר (אז מה הסיפור של ההוא שמגיע לפיקניקים מפוצצים בילדים ומנסה למכור חיתולים למבוגרים? ) החיים (דטרמיניזם או מקריות, עגנון או אנה קרנינה?) זוגיות (להתאהב זה אולי בעצם דווקא קצת ההפך מלאהוב לא? ) גירושין (סופה של פנטזיה, גם כשכבר אין אהבה) משפחה (קיבוצניקים מוציאים מהפה את המילה כסף רק כשאין ברירה) סרטים (השעות באמת סרט מדהים, קידמן שחקנית מעולה) וילדים (אתמול החבאתי לילדה בתוך הפשטידה מלא קישואים, תנסה, שיטה מעולה). פתחנו בקבוק יין לכבוד השותפות החדשה, לחיי הדרך החדשה שטווינו יחד לעצמנו, הבייבי המשותף שהבטחנו לעצמנו לאהוב ולטפל ולטפח. הבטתי בו בקפידה כשחילץ את הפקק מתוך בקבוק המרלו האדום: לא בכוחניות מהירה וגאוותנית כפי שגברים רבים נוטים לעשות כשהם מודעים לכך שאישה צופה בהם באותו רגע, אלא בעדינות ונחישות רכה. בינגו. חשבתי לעצמי. זה היה האיש שחיפשתי. זה היה האיש שרציתי שיעמוד לצידי בניהול הכל כך מורכב הזה של קהילה לא פשוטה. ובניגוד לכל כך הרבה בחירות אחרות שעשיתי בחיי, בפעם הזו לא טעיתי. שנים אחר כך כששוב ושוב היה מנסה לשחרר אותי לחופשי מעוד סערת רגש שהייתי נתונה בה, הייתי נזכרת ברגע ההוא שבו חילץ את הפקק ההוא באותו היום מתוך בקבוק המרלו, כמי שמחלץ גור ארנבים קטן ופצוע, שלכוד במלכודת ציידים אכזרית. בדיוק באותה אהבה, עדינות, עקשנות וחמלה בה ניסה לחלץ גם אותי בתקופה הקשה ביותר בחיי.