סיפור חיי - פוסט שני "הלב"

מה קורה לי שאלתי את נאווה בפגישה השבועית שלנו באותו חדרון קטן שלה, במחלקה. הכל היה בסדר. לחשתי מנסה להכריח את קולי לבקוע מבעד לגרון הנחנק, " אז מה קרה לי פתאום, מה קרה?"? ישבתי מולה על כיסא פלסטיק קטן, עצמות פני בערו מכאב, ריח של דשא טרי היכה באפי. רציתי לקום מהכיסא, להימלט ממה שהתחולל בתוכי, להתמזג עם החופש שנכספתי לו, אבל לא יכולתי לזוז. נאווה השעינה את סנטרה על ידה , הביטה בי ושתקה. עיניה החומות חוקרות את עיני המנסות לברוח ממבטה אל התמונה שעל הקיר: שפת ים פסטורלית, ליד חוף לבן נטול אנשים או בעלי חיים. עזובה. מבחוץ בקעו נהמות אדם מיוסר. משאית כבדה גיהקה רעש כבד כמה פעמים ואז נדמה, מהרמקול בקע קולה העליז של סטפנה האחות החדשה שקרא לכל החולים להגיע לארוחת בוקר. נאווה ליטפה מבלי משים שוב ושוב את שרשרת הכסף שעל צווארה, פס שמש ארוך שהשתחל אל פנים החדר, מבעד לחלון הפתוח, עטף את זרועותיה, חושף ומאיר קבוצת נמשים כתומים שפוזרו בנדיבות על כתפה, אין דיכאון שאין לו טריגר, אמרה כעבור דקה.