לא מוותרים על רינה - שירות חונכות

אבל אני לא הסכמתי לוותר !
הצלחתי לראות מעבר למראה שהציבה רינה בפני. הצלחתי להבין ברינה האמיתית, הבנתי היטב את המסר שהעבירה לי, הבנתי שבביטולי הפגישות, היא לא אומרת "לא" למפגשים איתי, נהפוך הוא: היא בעצם אומרת לי: תתעקשי עלי. תילחמי עלי. הייתה בי היכולת להבין שהיא בעצם בוחנת אותי. בוחנת עד כמה אני אהיה שם עבורה למרות הקשיים. עד כמה אהיה מוכנה להתגמש ולהמשיך להיות שם למרות הקשיים שהיא מציבה לי.

לא היה לי קל בתחילה. לקח לי זמן, לא מעט זמן, להיכנס לחייה ולגרום לה להיפתח אלי, לבטוח בי, אבל אני כאמור לא ויתרתי. לא יכולתי לוותר כי ראיתי את הפוטנציאל הגלום בה, התעקשתי עליה. התעקשתי על הפגישות המיוחדות שלנו, וככל שחלף הזמן, היא החלה לבטוח בי יותר ולהתרכך, הפגישות שלנו נעשו מסודרות ויציבות יותר. מה שהוכיח לא` וגם לי, שהיא יכולה להגיע למצב שבו היא אכן עומדת בפגישות, לא מבטלת ולא בורחת מהרצון שלי ושלה להיפגש, לתמוך ולהיתמך.

רינה עובדת כיום ב"סיפור חוזר"- מפעל מוגן, בו מאפשרים לה להחסיר ימים, כשיש לה ימים ותקופות קשות. הקשר שלה עם בנה החייל אינו עמוק, ויש לה אח שגם הוא מתמודד, המתגורר בהוסטל.

על פניו כפי שאני רואה זאת, נראה שאמה נטלה על עצמה את תפקיד המטפלת ברינה. והיא מבשלת ומנקה עבורה, מסיעה אותה לכל מקום ובכך לא מאפשרת לא` לקחת אחריות על החיים, להתמודד בעצמה, לעשות לעצמה. בגיל 47 רינה חזרה להיות ילדה קטנה המטופלת על ידי אמה.

אבל אני ידעתי שקיים גם המקום האופטימי: המקום שבו עדיין קיימת בתוכה היצירתיות, השמחה והתקווה, במקום הזה בתוכה רציתי לגעת, אליו שאפתי להגיע. רינה ידעתי, הצליחה בעברה לעבוד בעבודה מסודרת, באופן עקבי במשך שלוש שנים, מה שהוכיח לי שאכן שקיימת בה היכולת הזו. לעבוד ולהתמיד. היא נאלצה לעזוב עבודה זו, בה עבדה שלוש שנים, עקב הטרדה מינית שעברה במקום לאחר שלוש שנים של התמדה ראויה לציון.

כשהפגישות ביננו הפכו סדירות ועקביות, יכולתי במהרה במהלך המפגשים, לעזור לה להיפתח אלי. דרך אמנות משקמת אחת לשבוע, כשאנחנו יושבות בביתה ודרך היצירה, רינה מצליחה להוציא החוצה את רגשותיה, להיפתח אלי, לדבר על הפחדים, החרדות, הרצונות הסמויים ובעצם לקוות ולייחל ולהאמין שיקרה הדבר שהייתה רוצה יותר מכל בחייה: חופש בחירה ועצמאות.

ההתחלה גם במפגשי העבודה היצירתייים שלנו, לא הייתה קלה או פשוטה. רינה חששה מאוד לגעת בצבעים. היא גם חששה מהתגובה שלי. חששה שתאכזב אותי או תכשל ביצירה. סבלנות היה שם המשחק בקשר שלי ערינה, כמו גם הכלה והקשבה עבדנו יחדיו בשלבים, זרמתי עם הקצב שלה, לפי היכולת שלה.

במהלך המפגשים, כאשר במפגשי היצירה הראשונים כל אחת מאתנו ציירה על דף סקיצה ראשונית של האובייקט והחלפנו את הציור בנינו מספר פעמים, דבר שנתן לא` בטחון להמשך.

בסיומו של הליך ארוך וממושך, הגענו למצב בו רינה שוב אינה סולדת ממגע עם צבע, מציירת בחופשיות בעצמה, גם בזמנה החופשי. במקביל היא נרשמה לחוג ציור ומתמידה בו וכן מצאה לעצמה ערוץ נוסף של יצירה דרך אפליקציה בטלפון הנייד שלה.

במפגשים כל שבוע שני, אנו יוצאות לבית קפה ורינה מספרת על התמודדותה במהלך השבוע שחלף.

אנחנו נהנות יחד מטיולים מעשרים בתערוכות ציורים, לעיתים קרובות אנחנו מצלמות פרחים שא` בוחרת, אותם נצייר בפגישתנו הבאה.

בפעמים האחרונות הופתעתי כשרינה ביוזמתה, הראתה לי בגאווה ספר שרכשה בו תצלומי פרחים וגינות. ההתמקדות בפרחים ,צילום וציור שלהם, מאפשרים לה באופן מטאפורי לבחור ביופי שבחיים, לראות ולהתעכב על הדברים הטובים, היפים שסביבה. מהם היא אכן מקבלת השראה ורעיונות נוספים ליצירה.

 

מעוניינים לשמוע על שירות החונכות שנו? לחצו כאן