כשאני יוצא למקום עבודתי, השמש מקבלת את פני בשמחה, מחממת את פני וצווארי בעונג עילאי, מלטפת אותי ברכות ובאהבה גדולה, שום זיכרון כואב או קשה מימי ילדותי לא מבליח במוחי. אני מגיע למקום עבודתי באפל, המעסיק הישיר שלי הוא סטיב ג`ובס. כולם אומרים עליו שהוא איש קשה ואיום, אבל אלי הוא תמיד נחמד. מתייחס אלי ברכות, מדבר איתי וסוג של חום אבהי מבליח בקולו כשהוא שואל אותי שאלות או מייעץ. אני עצמי מנהל צןות גדול של עובדים מסורים. כולם אנשי הי טק, בהתחלה נהגתי להתייחס אליהם בזלזול, רק בגלל שלמדו פחות ממני, שטובים פחות או מוכשרים פחות, לאט לאט ועם הזמן הבנתי שאם אני רוצה עבודה טובה ותפוקה נאה, אני חייב להתייחס אליהם אחרת. עובדים מרוצים הם עובדים טובים.
עשר שנים חייתי באושר עילאי. כמעט כמו באגדות. פיצוי על אבדן ילדותי, פיצוי על ההתעללות שעברתי עשר שנים של נישואין מדהימים, אהבה גדולה,, יילדים מדהימים, עבודה נפלאה וכסף טוב.
היה לי הכל. כל מה שאדם רק רוצה ומתאווה אליו בחייו: בית נפלא משלי, כסף, הרבה מאוד כסף, אישה מדהימה שהייתי מאוהב בה וילדים מקסימים. לא חלמתי ולא הבנתי ולא חשבתי מעולם שכל אלו יילקחו ממני בסוף באכזריות. לא ראיתי את הבי פולאר שלי שעמד שם בפינה, מחכה ומחכך בידיו בהנאה מעצם הידיעה שעוד מעט יבוא לקחת אותי.
אני לא יודע להגיד לך שיר מה היה שם ומה קרה, אני לא יודע באיזה יום זה קרה, אני גם לא ממש זוכר. אני רק זוכר שנלקחתי מעצמי פתאום. זה התחיל בהתקף מאניה מטורף. התחלתי להשתגע. אני אפילו לא מבין למה עשיתי את כל זה, אבל יום אחד בלי להבין מה קורה לי, התפטרתי מאפל, רק בשביל לעבוד באיזו עבודת היי טק בחברת סטארט אפ מתחילה וכושלת. החברה פשטה רגל מהר מאוד ומצבי הלך והחמיר. בזבזתי כספים כמו משוגע. אני אפילו לא זוכר על מה. אישתי ניסתה לעזור לי, הבינה שאני במצוקה, היא הכירה את סיפור חיי, והבינה שחליתי, אבל היא הייתה חסרת אונים בדיוק כמוני. שנינו עמדנו מבועתים אל מול מחלה איומה שלא הרפתה ממני ולו לרגע אחד ולא ידענו מה לעשות.
ואז הם התחלפו פתאום. המאניה התעייפה וחיפשה לעצמה מחליף. והיא מצאה. הדיכאון הסכים בשמחה להחליפה, ופרץ במלוא עוצמתו. כדי לא לחוות את הכאב והסבל, התחלתי לשתות. נהגתי לחסל בקבוקים שלמים של ויסקי וודקה – ביום אחד הייתי מסוגל לשתות שלושים בקבוקים. בזבזתי עוד ועוד כסף על שתייה. רק השתייה עזרה לי במקצת להרגיע את הדיכאון, הסבל והכאב שחשתי כמעט רוב הזמן. אני מתבייש לומר שהייתי מגיע לביתי שתוי לגמרי. אשתי שהבינה שהילדים עדים למצב בלתי נסבל, החליטה להתגרש ממני ובבת אחת נלקח ממני כל עולמי המוגן והטוב. משפחתי, אהובתי ואהבתי הגדולה וילדי שלי.
את לא מכירה את מערך בריאות הנפש בארצות הברית, אז אני אספר לך: אין מערך בריאות נפש בארצות הברית. אין שם שום סלי שיקום או ביטוח לאומי. האשפוזים בבתי החולים הפסיכיאטרים קצרים מאוד. מקסימום יומיים או אולי אפילו פחות, ואז משחררים אותך לנפשך. ואתה מסתובב ברחובות בלי לדעת מה לעשות עם עצמך. אם אין לך כסף לפסיכיאטר ולתרופות אתה אבוד לגמרי.
זה מה שקרה לי. הסתובבתי ברחובות, לבד. מתגעגע בטירוף ובכאב לילדי ולאשתי האהובה, מנסה להשיג כסף רק כדי לקנות עוד בקבוק ויסקי ולשתות ולהעלים את הכאב ולו לכמה רגעים ספורים.
יום אחד במהלך השוטטות שלי ברחובות, פגשתי פתאום איש רחב כתפיים, שמנמן, חייכן ונחמד. הוא הזמין אותי למסעדה מפוארת. שם הזמין עבורי כל מה שרק רציתי לאכול. הוא היה כל כך מכיל וקשוב ורך ומרגיע שהיה לי קל לתת בו אמון מיידי. אחר כך גם קנה עבורי שתיה, כמה שרק רציתי ואז... אז לקח אותי לבית מלון.
האם נוכל לדלג על הקטע הזה בסיפור? האם נוכל לעבור הלאה לשלב שבו הגעתי לארץ? במחשבה שנייה, לא – אני לא אדלג. זה חלק ממי שאני היום, ואני אספר הכל. הוא לקח אותי לבית מלון, שם הכניס אותי לחדר והשכיב אותי על המיטה בכוח. הוא בעט בי והיכה אותי מכות כואבות וקשות בכל חלקי גופי, ואז גם אנס אותי. ואני? אני לא הצלחתי להגן על עצמי. לא יכולתי. הייתי חולה ונזקק. במצב של כאוס נפשי וחולשה וחרדה גדולה. לא יכולתי להגן על עצמי גם אם רציתי. לא יכולתי להשיב מלחמה, לא יכולתי להרביץ חזרה או לזעוק לעזרה. עד היום פוקדים אותי לעיתים שוב החזיונות ואני מוצף באותן תמונות שאני כל כך רוצה לשכוח:: פניו האדומים והמרוצים של האיש הנורא שגוחן מעלי, מכה אותי בכל כוחו, וצוחק צחוק אכזרי ורע. זה גורם לו הנאה להביט בי ולראות את הפחד והאימה בעיני, החולשה שלי, חוסר האונים, מגרים אותו מינית. עושים לו טוב. הוא מרביץ ואונס וצוחק. כל הזמן צוחק, צחוק מרושע, פרוע ומתגלגל. צחוקו האכזרי מהדהד בראשי עד היום. לפעמים הייתי נוהג לשתות עוד ועוד רק בשביל לא לשמוע שוב את צחוקו. מהדהד באזני, לא לשמוע את זה יותר שוב אף פעם.
את לא תביני לעולם מה זה אומר עבור גבר להיאנס ככה באלימות על ידי גבר אחר. עם איזו תחושה של השפלה ובושה אתה מסתובב. מה זה עושה לתחושת הגבריות שלך. את לא תדעי אף פעם כמה זה מבייש ומביך לדעת שאתה כגבר לא הצלחת להגן על עצמך, וכשאתה חושב על בת הזוג הבאה שלך אתה תוהה איך בעצם מישהי תרצה אותך, אם אתה לא מסוגל להגן אפילו על עצמך. איך תגן על מישהי אחרת? איך תצליח לטעת באהובתך החדשה תחושת הכלה והגנה?
חזרתי לשוטט ברחובות אחרי שבא על סיפוקו ושחרר אותי לנפשי. אבוד ומבועת, בגדי בלויים וקרועים, פני נפוחות וכחולות ממכות, כולי חבלות. לא ניגשתי לבית חולים, לא הלכתי לשום מקום ולא ביקשתי עזרה. התביישתי כל כך במה שקרה לי שאפילו לחברי הקרובים ביותר לא סיפרתי. נעמדתי על גשר מעל לנהר והתכוונתי לקפוץ. למזלי הגיע לשם שוטר שראה אותי והבין מה אני הולך לעשות. אושפזתי שוב ליומיים בבית חולים פסיכיאטרי, ושוב שוחררתי.
לפעמים אני חושב שדפוסים מוכרים חוזרים לו לאדם בחייו כל הזמן, איני יודע האם האדם עצמו הוא זה שמחזיר אותם במודע כדי לנסות באופן אבסורדי לתקן משהו בחוויותיו הטראומטיות, או שזה איזשהו שיעור או תיקון מגלגולים קודמים? לא ברור לי. אבל אחרי אותו אונס, שוב עלו וצפו זכרונות הילדות האיומים: אמי הייתה אישה בעלת לקות לנפשית קשה. שנהגה להכותי בקביעות. לילה אחד בעת שישנתי, העירה אותי, הפשיטה אותי מבגדי והשליכה אותי עירום מהבית. את שואלת מה עבר עליה כשעשתה את זה? אני לא יודע לענות לך. אני יודע שגם היא עברה התעללות קשה כילדה ושהייתה אישה חולה מאוד. למזלי אימצה אותי בחום משפחה סינית של חברתי לכיתה. הגעתי אליהם עירום ורטוב ומבוהל, והם מיד חיממו לי אמבטיה, הביאו לי בגדים חמים ואוכל טעים ושהיתי בביתם רוב זמן ילדותי. שם אצלם, קיבלתי המון חום ואהבה שלא הכרתי והיו חסרים לי בביתי שלי. זה המזל שלי, זו הסיבה שלא הפכתי לפסיכופט, קיבלתי חום ואהבה מהורי חברה טובה. הם אימצו אותי כמעט לבן. ויש גם את הדודים הנפלאים שלי, שגם עבורם אני כמו בן.
כן, צודקת. הנה אנחנו קופצים חזרה קדימה. הדודים שלי חיים בארץ. שניהם רופאים בשער מנשה, כששמעו מה קרה לי דרשו שאגיע לישראל כדי לקבל טיפול ולהתאשפז פה. שמעתי בקולם וכך הגעתי לפה. לא דובר את השפה, לא מבין את המנטליות ומוצא את עצמי שוב באשפוז והפעם ממושך ואינסופי.
במחלקה ב` החיים לא קשים מדי, זו מחלקה פתוחה, הצוות מכיל ובזמנו מי שניהל את המחלקה היה ד"ר לינדר שהיה מקסים אלי, אבל א כבר הייתי שרוי בדיכאון עמוק שלא הצלחתי לצאת ממנו. בכל פעם שהיו משחררים אותי מבית החולים, חזרתי לשתות – כמה פעמים חזרתי למחלקה שתוי לגמרי, עד שהרופאים נאלצו לשלוח אותי למחלקה סגורה שבה יש גם טיפול מיוחד לאלכוהוליזם.
בשלב מסוים שוחררתי הביתה. עדיין הייתי עצוב ומדוכא. הגעגועים לילדים שלי מטריפים אותי שיר. כשאתה כל כך רחוק מהילדים שלך, כשאתה לא יכול להיות שם בימי ההולדת שלהם, כשאתה מחמיץ את כל חייהם, מה נשאר לך בחייך חוץ מלשתות? ניסיתי להשתקם. מאחר וקורות החיים שלי מאוד מרשימים לא הייתה לי שום בעיה למצוא עבודה בהיי טק, אבל היי טק זו עבודה של לפחות 11 שעות ביום, ואני הייתי מדוכא מדי, שתיתי ושתיתי כמו משוגע, לבד בדירה הגדולה ששכרתי לעצמי. רגעי החסד היחידים שהיו לי בחיים היו כשאשתי לשעבר הביאה את הילדים לדבר איתי בסקייפ. הדיכאון היה נעלם לכמה רגעים, כשהייתי רואה אותם. את שני הבלונדים היפים שלי. וכל פעם שאלו אותי את אותה שאלה, מתי אתה חוזר אלינו אבא, מתי אתה בא הביתה?
הייתי שרוי בדיכאון קשה מדי. נאלצתי להפסיק לעבוד ואושפזתי שוב, הפעם בלב השרון. גם שם כמו ב"שער מנשה", פחדו אולי די בצדק, לתת לי כדורים נגד דיכאון. זהו האתגר הרופאים במלחמה במחלה בי פולארית, כשאתה בדיכאון, מפחדים לתת לך כדורים נגד דיכאון כדי שהמאניה לא תפרוץ שוב, וכשאתה במאניה מפחדים למתן אותה כדי שהדיכאון לא יפרוץ. יכולים לעבור שנים עד שמוצאים לך טיפול נכון, ואצלי עברו שמונה שנים. שמונה שנים של סבל, שמונה שנים שבהם לא היה לי אפילו יום מאושר אחד בחיי.
למזלי הדודים שלי מבינים ברפואה ובפסיכיאטריה, הם ערכו כמה מחקרים וקראו על כדור אנטי דיכאוני בשם רמרון, כדור שלפי מחקרים פחות מסוכן שיגרום למאניה.
הם הגישו לרופאים את המידע הזה, והרופאים שיתפו פעולה. קיבלתי רמרון, ובאורח פלא, כעבור שלושה שבועות, והדיכאון עבר. פתאום. כמו שהתחיל ככה עבר. ובינתיים גם לא פרצה המאניה ואני מקווה שגם לא תגיע. אמרת לי פעם שהיית רוצה לחוות מאניה, אבל תאמיני לי שאת לא יודעת מה זה, זה לא ממש לא כייף גדול, נכון – אולי מרגישים בשמיים, אבל אי אפשר לשלוט בהתנהגות שלך. אתה עושה דברים שאתה לא מבין למה אתה עושה אותם. אתה לא נמצא בשליטה ואתה פוגע ביקרים ובאהובים שלך.
היום אני כבר לא בדיכאון וזה מאפשר לי לחשוב על מה אני עושה הלאה. אני כבר לא ילד, אני בן 45, ולמרות הרזומה המפואר שלי והעבר באפל, אני חושש שבהיי טק יתקשו לקבל מישהו בגילי. הייתי גם מאוד רוצה למצוא זוגיות, אבל מי תרצה מישהו בן 45 עם עבר והיסטוריה איומה של מחלות ואלכוהוליזם ואשפוזים?
אבל יותר מכל דבר אחר בעולם אני רוצה לחזור לילדים שלי. למצוא עבודה כדי להצליח לממן כרטיס טיסה לארצות הברית ולחזור לגור לידם ולקבל הסדרי ראייה. אני חושש לחזור. יש לי המון חובות שהשארתי מאחורי בארצות הברית, אצטרך כנראה להכריז על פשיטת רגל, אבל אם רק אזכה שוב להיות שוב ליד הילדים שלי, לצחוק איתם, לקחת אותם לפארק, לספר להם סיפורים, לצייר איתם ולשמוע שוב ושוב על סיפורי הדרקונים המצחיקים (הקטן שלי ניהל איתי בסקייפ שיחה של שעה על דרקונים יורקי אש וכאלו שאינם יורקי אש, מטאפורי משהו לא?) אני אהיה האיש המאושר ביותר בעולם. זה החלום הכי גדול שלי, לחזור לילדים שלי. ואני עוד אגשים אותו. אני בטוח בזה.
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת פרויקטים שיקומיים המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
