קול תקתוק השעון - סיפורו של יונתן

הייתי נער צעיר מאוד, אבל למזלי גם מאוד חברותי, מוקף כל הזמן בחברים. המשכתי בחיי, הצלחתי לסיים בגרות כמעט מלאה, ואף למדתי במכינה קדם צבאית. התגייסתי ליחידה קרבית. סיימתי שלוש שנים צבא וכמו כולם החלטתי לנסוע לחו"ל לטייל. השעון עדיין תקתק, והתקתוק שלו הלך וגבר ושמעתי אותו. שמעתי והתעלמתי.

מצאתי עבודה כמלווה אדם בעל צרכים מיוחדים, עבדתי קשה, חסכתי כסף, ונסעתי לטיול ארוך במזרח הרחוק. כמו כולם בעצם. שום דבר לא יוצא דופן, חוץ מהתקתוק של הזמן שהלך ואזל עד להתפרצות הגדולה.
הטיול שלי, היה אחד התקופות היפות ביותר בחיי, . עד היום אני נזכר בו בגעגוע עצום. חוויה עוצמתית ביותר, פגשתי המון אנשים מכל העולם: מקומיים, תיירים וישראליים. עשיתי המון טרקים, ראיתי נופים, תרבויות חדשות ובכל מקום שבו שהיתי ניסיתי גם להתערות עם המקומיים וללמוד את השפה המקומית.
אבל אתה לא יכול לטייל בהודו ובמזרח בלי להתקל גם בסמים, בעישון, זה חלק מהווי, מהחיים שם. . במובן מסויים המריחואנה עזרה לי להיפתח לאנשים, לדבר יותר, לתקשר יותר טוב. כאתם יושבים כמה חבר`ה יחד ומעשנים, זה מוציא מכם איזה סוג אחדות מיוחדת, נוצר ביניכם קשר מיוחד. קשר שלא היה נוצר אחרת. מריחואנה הוא סם חברתי פר אקסלנס, קל יותר לשבת יחד ולהכיר, קל יותר להתחבר לאחרים.

עברתי המון מדינות בטיול הזה, אבל המדינה ששהיתי בה יותר מכל מדינה אחרת הייתה הודו שעדיין יקרה מאוד לליבי. אבל אז השעון שתקתק כל הזמן, טרטר וצלצל. נורות אדומות נדלקו, ואני עדיין לא ראיתי אותן. ואז התפוצצה הפצצה. השעון שתקתק כל השנים בתוכי, טרטר טרטר ואז התפוצץ, נשבר לרסיסים ומשהו מוזר קרה לי. לא הבנתי את זה אז. חשבתי שהכל בסדר אצלי, אבל התחלתי לדבר המון, כמעט בלי סוף, לא ישנתי כמעט בכלל, התעסקתי המון בנושאים רוחניים דתיים ואוניברסליים וכמעט ולא אכלתי בכלל. אבל הייתי כל כך מאושר. אני זוכר את תחושת האושר והעילוי הזו. הייתי נוהג ללכת המון. טיילתי ברגל, לרוב באזורים כפריים. לעיתים היו לי מחשבות גדלות, חשבתי שיש לי איזה תפקיד מאוד חשוב בעולם, מסר להעביר, חשבתי שיש לי שליחות לעשות. לא שמעתי קולות או דברים מהסוג הזה, אבל מחשבות שונות זמזמו בראשי. האמנתי בכל ליבי שאני שליח שאמור להעביר בשורה כלשהי, שינוי וחזון. תקפו אותי מדי פעם אמונות שונות שאני האיש שנבחר להביא לעולם את המשיח ולעזור לאנשים לגרום לו לבוא.

במצב הזה חזרתי לארץ. הייתי מאוד מבולבל, עדיין במאניה פסיכוטית קשה. אושפזתי במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי ולאחר תקופה קצרה של אשפוז הופניתי לשיקום בקהילה. עברתי בשנותי האחרונות מספר מקומות, אבל כיום אני מתגורר בדיור מוגן עם שותף ומדי פעם מצליח לעבוד, אך מתקשה להתמיד לאורך זמן בעבודה קבועה.
אני עם יד על הדופק. מקשיב לתקתוק השעון כל הזמן, מקשיב לעצמי, דואג לטפל בעצמי ומבין היום שאצטרך לחיות עם הקשיים האלו. כל כמה שנים תוקפת אותי היפומאניה ואני מרצוני מחליט להתאשפז אני אחראי מספיק כדי לדעת מתי אני צריך לבקש עזרה וטיפול. בסופו של דבר, אני תמיד יוצא מזה אחרי תקופה מסויימת.
בשנים האחרונות המאניה של השנים הראשונות נרגעה מעט, התחלפה בהיפומאניה, שמשולבת לעיתים במאניה דפרסיה. אבל כיום מצבי יחסית יציב.
היו לי בעברי מערכות יחסים , הארוכה שבינן הייתה שלוש שנים, כיום אני לא בזוגיות ויש לי חלום להכיר מישהי, להתאהב מחדש. אני מחכה ומקווה שיום יבוא ואכיר מישהי שתתאים לי ותקבל אותי כפי שאני.
הרופאים טענו שמדובר בפוסט טראומה מאוחרת בעקבות מותה הטראגי של אמי, אני הרי המשכתי כרגיל לאחר מותה. למדתי, התגייסתי לקרבי. לפעמים הכאב כל כך גדול, שאתה פשוט חייב להדחיק. אין לך ברירה אחרת. אם אתה רוצה להמשיך בחייך. אבל המחיר הוא כבד, אולי אם הייתי פונה כבר אז לעזרה, זה לא היה מתפרץ בצורה חריפה כזו, ואולי לא?

אמי עד למותה כפי שכבר כתבתי, הייתה אישה אוהבת ומכילה ותומכת. אני חושב שהחום והדאגה שלי לאחרים, נובע משם. ממה שקיבלתי ממנה. מאהבתה הגדולה אלי. היא נתנה לי צידה לדרך. צידה של אהבה גדולה שמקננת בתוכי עד היום ואותה אני יכול להעביר הלאה, לחברי ולמשפחתי.
כשלקיתי בפעמים הראשונות במאניה, חברי נדהמו, הופתעו, לא ממש ידעו איך לאכול את זה. בהתחלה קיבלתי מהם המון תמיכה והכלה, אחר כך כל אחד מהם המשיך לדרכו, הם התחתנו וכל אחד מהם עסוק בחבילה שלו. אני מקפיד לשמור על קשרים חברתיים עם חברים, אבל אני מודה שיותר קל לי וטוב ונכון לי עם חברים כמוני, מתמודדים. יותר קל לי להיחשף מולם, אני מרגיש שהם באמת יכולים להבין מה עובר עלי. יותר מכל אחד אחר.
יש לי רגעים שאני בטוח שהנה, המשיח עומד להגיע, ואני כפי שכבר כתבתי, זה שעומד להביאו, יש לי תפקיד. לפי הדת היהודית לכל יהודי קיים ניצוץ או חלק כלשהו מהמשיח בתוכו – לכל אחד יש חלק בהבאתו. כשאני במאניה התחושה הזו שאני עומד להביא את המשיח, מתחזקת מאוד, אני מתחבר לניצוץ הזה ומקבל אנרגיות רבות לפעול ולעשות דברים כגון: הליכה לרבנים, עיסוק בנושאים דתיים, מצוות ונכונות לעזור לכל אדם.
לאחר המאניה הראשונה בחיי שפקדה אותי, סבלתי מדיכאון מאוד עמוק שלווה במחשבות אובדניות למשך מספר שבועות, לאחר מכן התמודדתי עם תקופות שונות של דיכאון, לא דיכאון קליני, אני מכנה אותו יותר דיכאון קיומי. התחושה שלי אז הייתה שאין טעם בשום דבר, שהכל ריקני, שאני לא ממש מבין מה אני עושה בעולם הזה.
לא הייתה לי אז הבנה שאני נמצא במצב נפשי לא טוב. אני באמת לא הבנתי מה קורה לי.

קורה לי לפעמים שאני מדליק טלביזיה, מחליט לצפות באיזה סרט טוב, ופתאום בקריאת התרגום, אני מבין שמישהו מנסה להעביר לי מסר שם. רוצה להגיד לי משהו חשוב. זה היה קורה לי הרבה בתקופות של היפו מאניה. לפעמים הייתי נוהג לפתוח בתהילים. כלומר, הייתי פותח בצורה אקראית, נופל על פסוק וחי אותו.
אני אדם מאמין. האמונה שלי מבוססת על כך שכולנו אחד. יש קשר בין כולנו, קשר אחיד, וכל דבר שקורה לנו בחיינו, הוא לא מקרי,אלא סימנים ורמזים שמנסים לנתב אותנו למקום הנכון. מה שקורה למישהו אחר, למרות שנדמה שאין לו קשר אלייך, תמיד קשור גם אלייך במובן מסויים. גם אם אתה לא מכיר את אותו אדם, גם אם הוא נמצא בבית ובמקום אחר.
אז נכון שכשאני נמצא במאניה, יש לי תחושות מוקצנות יותר בקטע הזה, אני בטוח שכל דבר הוא רמז הוא משהו שאמור להגיד לי או להעביר לי משהו, אני מאוד נזהר מלשון הרע, כשאני יושב בבית ושומע אזעקה של מכונית, למשל, עשויה לעלות לי מחשבה שאני צריך להיזהר ממשהו. שהאזעקה היא רמז, רמז למשהו שאני אמור לפענח.
אבל כאמור, גם בתקופות רגיעה אני עדיין מאוד מאמין בזה. שום דבר בחיינו, אינו מקרי, כל אדם שאנחנו פוגשים, כך אני מאמין, איננו פוגשים במקרה, הכל מכוון ומתוכנן, ועלינו לאסוף את הרמזים כמו פאזל של אלפי חלקים, ולהרכיבו מחדש, כדי לקבל את התמונה המדוייקת. אגב אפילו המילה מקרה מחוברת מהאותיות "רק מהשם" או "השם רקם".
בתוך סערת מאניה העיסוק ברמזים, בפירושים, באמונות שונות שאני צריך להבין דברים מלמעלה, הופך אובססיבי יותר. כמעט כל דבר נראה כרמז או התגלות. בזמנים רגילים, זה לא מזדמזם לי במחשבות כל רגע וכל שנייה. לפעמים זה קצת מעייף ומתיש.

טיפים ממני למתמודדים אחרים:
חשוב לדעת להיעזר ולבקש עזרה. אני עושה את זה כל הזמן. אני לא מתבייש לבקש עזרה כשאני מרגיש שאני פתאום שוב בהתקף.
חשוב שתמיד יהיו לכם מספר אנשים קרובים שתוכלו להישען עליהם בשעת הצורך, וכמובן גם להיעזר בהם. חשובה מאוד התמיכה של המשפחה.
בנוסף הייתי מייעץ לכל מתמודד להיות בקשר טיפולי רציף עם פסיכולוג/ית או גורם מטפל שאפשר לנהל אתו שיחות, להיות מלווה על ידי פסיכיאטר שסומכים עליו ולשמור אתו על קשר רציף וטוב.
אבל המסר החשוב ביותר שהייתי רוצה להעביר למתמודדים האחרים הוא שחייבים לנסות להישאר אופטימיים, להבין שגם התקופות הכי קשות והסבל הכי נורא, עובר בסוף. לא להתייאש.

 

יונתן