עם השנים הלך הדיכאון והחמיר. כשהגעתי לגיל 14 נתקפתי במחשבות אובדניות שהטרידו אותי כל הזמן ולא נתנו לי מנוח. כל כך לא רציתי בהן. נכון. חלק גדול ממני רצה להכנע, לוותר, להפסיק את הסבל הזה כבר. למות. אבל היה שם גם חלק אחר. קול אחר. איזה רסיס, חלק קטן ממני שרצה כל כך להמשיך לחיות. כשדיברתי על זה חשבו הקרובים לי שאני אומרת את זה בשביל לקבל תשומת לב. המחשבות הלכו והחמירו, התחלתי לחשוב שוב ושוב על הדרכים הכי קלות ומהירות להתאבד. לקפוץ מהמרפסת? לקחת כדורים? לשתות אקנומיקה? לא, אלה לא רעיונות טובים עבורי. איני יכולה לוודא שאמות ככה. זה לא יהיה מספיק מהיר. זה יהיה כרוך בהמון כאב מיותר, ובסופו של דבר מישהו עלול "להציל" אותי. אני חייבת למצוא דרך אחרת. חיפשתי בכל אתרי האינטרנט דרכים: אבל כל מה שמצאתי זה דברים כמו "אל תעשו את זה, זה משתפר". שטויות, חשבתי לעצמי, אני מרגישה ככה כל כך הרבה זמן, וזה לא הולך להשתפר!
בזמן שחיפשתי דרכים שונות להתאבד פתאום קרה משהו אחר, משהו שעזר לי קצת: מצאתי ארגון שאפשר שליחת מיילים והתכתבות איתם. היו להם הכלים לעזור לי להתרומם, כדי שארגיש יציבה יותר. שלחתי להם מיילים והתכתבתי איתם. עד היום אני ממשיכה לכתוב להם מתי שאני זקוקה לזה. יש משהו בכתיבה שפשוט נותן לך לשחרר את הרגש.
בכיתה י` סגרו באופן פתאומי את הכיתה שלי. הייתי כל כך אבודה. מה אני עושה עכשיו? רציתי לעבור לכיתה רגילה ולעשות בגריות כמו הילדים האחרים, אבל מצד שני רציתי ללכת לבית ספר לחינוך מיוחד, לאן שרוב החברים בכיתה הלכו. לבסוף החלטתי ללכת לכיתה רגילה. כל כך היה קשה להגיע פתאום לכיתה גדולה של שלושים תלמידים שלומדים ברמה של בגרות בעברית כשאני עדיין ברמה של כיתה א`. כשאת מנסה לעשות מאמצים עילאיים להבין מה שאומרים המורים שלך, אבל הם מדברים כל כך מהר שאת לא מצליחה להבין כלום. אבל אני הייתי נחושה בדעתי. רציתי בגרות ועשיתי את זה. יצאתי מכיתה י"ב עם בגרות מלאה. כן אני, אני שבכיתה של החינוך המיוחד תמיד נאמר לה כמו לשאר התלמידים שלעולם לא תצליח לעשות בגרות, יצאתי עם בגרות מלאה. ניצחתי.
בשלושת השנים שעברו עלי אחר כך התחזקתי מאוד. למדתי איך ללמוד. גיליתי פתאום שאני בעצם מאוד אוהבת ללמוד. גיליתי בתוכי כוחות עצומים שלא ידעתי על קיומם קודם. הייתי כל כך עסוקה בלמידה שהדיכאון הופתע לגלות שאני לא ממש נותנת לו מקום כמו פעם. אבל הוא עדיין קינן שם איפשהו בפנים. בתוכי. עדיין בכיתי מדי לילה ללא סיבה. אבל העוצמה של הכאב והדיכאון לא היו חזקים כמו קודם, הייתי עייפה ועסוקה מדי. לא היה לי זמן למחשבות של עצמי.
בסיום לימודי החל הפרק הבא של חיי – שירות לאומי. וזו הייתה נקודת המפנה. זה היה הטריגר שגרם לדיכאון לפרוץ שוב.
בבית ספר אף אחד לא מלמד אותך איך לחיות ולהתנהל בעולם האמיתי. אף אחד לא מלמד אותך איך לעבוד יום שלם, איך להתנהל מול לקוחות, איך להתנהל עם מנהלים לא נחמדים. את פשוט מוצאת עצמך נזרקת לעולם שונה ממה שהכרת אי פעם. הדיכאון שוב ניסה לקנות לו שליטה בתוכי. ככל שניסיתי יותר לא לתת לו להפריע לי בחיי, להתעלם מהקולות בראשי, ככל שהתעלמתי יותר, כך הם רק הלכו והתחזקו. בלילות בכיתי. כל לילה, בכל פעם שהייתי לבד בכיתי. הרגשתי כל כך חסרת אונים. ובנוסף לדיכאון תקפו אותי פתאום גם חרדות מטורפות. רציתי רק להתרחק מאנשים. הייתי מותשת כל כך. עייפה כל הזמן, ובעיקר הרגשתי כל הזמן שאני במלחמה קשה ומייסרת. מלחמה ביני לבין המחשבות בראשי לבין המחשבות שמספרות לי כמה אני דפוקה, כמה אני שמנה, שאף אחד לא אוהב אותי, שהעולם יהיה מקום טוב יותר בלעדי. ואני האמנתי לדיכאון. האמנתי לו באמת. האמנתי שלעולם יהיה טוב יותר בלעדי.
תכננתי כבר הכל. תכננתי הכול במדויק. תכננתי בדיוק מה אני הולכת לעשות, איפה ומתי. כבר היה לי תאריך מסודר, אך שבועיים לפני התאריך שהצבתי לעצמי, כבר לא ראיתי את הטעם להמשיך עוד. היה לי בדיוק את כל מה שאני צריכה כדי לסיים את זה בצורה הכי מהירה בלי יותר מידי כאב מיותר. אבל פשוט לא יכולתי. קרסתי על הרצפה אותו לילה, ובכיתי, בכיתי, בכיתי. "למה אני עושה את זה"??? מלמלתי לעצמי שוב ושוב: למה?? למה אני עושה את זה? ואז פתאום באותו רגע פתאום קרה בתוכי משהו. קול אחר פרץ ועלה מתוכי, קול שרצה כל כך להמשיך ולחיות. קמתי וניגבתי דמעותיי: החלטתי באותו רגע שבמקום להרוג את עצמי, אקח את חיי בידיי. אשפר את עצמי .
הייתי זקוקה בדחיפות לשינוי. למקום חדש. מקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, שבו אני לא מכירה אף אחד. מקום בו אוכל לפתוח דף חלק. עזבתי את השירות ועברתי לאילת הרחוקה.. הייתי כל כך זקוקה לחופש מהחיים. שם פתאום גיליתי את עצמי מחדש. גיליתי בתוכי את היכולת לשקם את עצמי. היה לי זמן איכות עם עצמי ויכולתי להכיר את עצמי טוב יותר, לגלות מי אני ומה אני רוצה. עם הזמן הייתי יותר קשובה לעצמי ולצרכים שלי.
זה לא היה קל. זה דרש ממני מאמץ גדול ואומץ. עצום. אבל לא ויתרתי לעצמי. בכל יום הלכתי צעד אחד קדימה. וכן, היו גם ימים שלא הלכתי היו ימים בהם נשארתי במיטה וישנתי. וזה בסדר גמור, הרשתי לעצמי גם את זה כי לפעמים זה מה שהגוף צריך.
שנה עברה מאז מאותו לילה ואני אדם שונה לחלוטין היום.
זה עדיין לא אומר שהדיכאון אינו מקנן שם איפשהו. כן, זה עדיין חלק ממני. אני עדיין ישנה יותר מאדם הממוצע, אני עדיין בוכה, יש לי עדיין קולות קטנים בראש, וכן, לפעמים עדיין מבליחה שם לרגע בראשי מחשבה אובדנית. ככל הנראה דיכאון תמיד יהיה חלק ממני. הוא תמיד יהיה שם-אבל זה כבר לא משנה, כי עכשיו אני יודעת איך לנהל אותו , איך להתמודד איתו ואיך לא לתת לו להפריע לי יותר מידי ביום יום.
חשוב לי שתדעו, שתאמינו, שתקבלו השראה מהסיפור שלי, שכן, ניתן למצוא איזון ומזור לדיכאון. זה אפשרי לגמרי! פשוט צריך למצוא את הדרך הנכונה, הדרך שלכם. הדרך שנכונה עבורכם.
