בעת שהותה באישפוז שלישי בבית חולים פסיכיאטרי שאלה פטרישיה דיגן, אז נערה בת 18, את הפסיכיאטר שטיפל בה: "מה יש לי ומה יהיה איתי?" "את לוקה בסכיזופרניה כרונית" השיב לה בנונשאלנטיות. "באמצעות התרופות אולי תוכלי להתקיים. באותו רגע נדמה היה לה שמישהו זרק על ראשה אבן כבדה. סיפור חיי נחתם, סיפרה בעת ביקורה בישראל ובהרצאה שנתנה פה. במשפט אחד הוא לקח ממני הכל. כל תקוותי, שאיפותי לעתיד, איבדתי הכל. הוא לא ראה בי אדם עם יכולות וכישורים ורצונות ופחדים וחרדות, הוא לא ראה אישה שבורה ומיוסרת. הוא ראה מחלה. מאותו הרגע ואילך הפכתי להיות "המחלה". לא עוד אדם. ליבי נשבר.
את השנים שבאו אחר כך מתארת דיגן כריקנות. אדישות וחוסר אכפתיות ואטימות הלב הביאו אותה לשיגרת חיים בהם הייתה מתעוררת בשמונה בבוקר, מתיישבת על כיסא – מעשנת סיגריות בשרשרת, עד השעה אחת בצהריים שאז הלכה לישון עד שלוש, ובשלוש התעוררה, התיישבה שוב על אותו כיסא ועישנה עד ארוחת הערב. אז הלכה לאכול, חזרה מהארוחה התיישבה בכיסא ושוב חיכתה לשעה שמונה בערב שאז נגאלה לכמה שעות ונרדמה עד הבוקר. כך היה בכל בוקר. דיגן איבדה את התקווה, איבדה את הרצון לעשות משהו. ויתרה על עצמה. במשך שנים רבות חייתה כך, אבל הצוות שהקיף אותה לא וויתר. "איני זוכרת מתי זה בדיוק קרה" מספרת דיגן. "אבל מתישהו הם הציעו לי לעשות משהו והסכמתי, לא בגלל שרציתי. אין לי מושג למה הסכמתי".
הצעד הראשון שדיגן עשתה היה לעזור לגרור עגלת קניות. זה אולי נראה לרובנו כמשהו קטן, אבל עבורה זה היה משמעותי לאין ערוך. העובדה שהצוות שהקיף אותה לא התייאש מאדישותה ומאי רצונה וסירובה לבצע דברים נטע בה תקווה, בנוסף הצעד הקטן שעשתה גרם לה לאט לאט להתחיל לקחת חלק פעיל בהחלמתה.
פטרישיה דיגן, פעם ילדה שנשרה מלימודים, שאובחנה עם סכיזופרניה כרונית, שנאמר לה שהיא "יכולה לחיות חיים סבירים" על ידי הרופא שטיפל בה באותו אשפוז שלישי, נחשבת כיום לכוהנת הגדולה של עולם בריאות הנפש. היום בעצמה חוקרת, מפתחת שירותים, מרצה וד"ר לפסיכולוגיה בעצמה.
כשהתעורר בפטרישיה דיגן הרצון ללמוד פסיכולוגיה מתוך האמונה שיש שליחות בייעודה, שהיא יכולה ללמד בעצמה אחרים מתוך ניסיונה האישי כיצד מרגיש אדם המתמודד עם מחלת נפש, הבינה שעליה לשמור זאת בסוד. היא לא סיפרה על כך שהיא ניגשת ללימודי תואר בפסיכולוגיה למטפלים ולאחרים מחשש שיאבחנו אותה עם "שיגעון גדלות". והיא עשתה זאת והיום היא מרצה בכל רחבי העולם לסטודנטים לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה, למתמודדים ולאחרים המנסים להבין את עולמם המורכב של הלוקים בפגיעות נפשיות ובכך מקרבת אותם להבנה אמתית של עולם זה.
דיגן מדברת רבות על התקווה. התקווה לדעתה היא הדרך הנכונה להחלמה. היא אינה מדברת על ריפוי אלא על החלמה. אחת הבעיות היא טוענת בקרב אנשי מקצוע ופסיכיאטרים היא שהם אינם רואים את האדם עצמו, אלא נוטים לתייג אותו כ"הפרעה" או "מחלה" ובכך למעשה מאפשרים לחולה עצמו לתייג עצמו ככזה. מתחת לתחושה של אטימות שקיימת אצל חולי סכיזופרניה רבים כלפי חוץ, מתחת לאי הרצון לעשות דברים, לפעול, להתניע, לחיות, להתקיים, מתחת לוויתור המציג חזות של זומבי ומרגיז את אנשי המקצוע שמרגישים שהאיש אינו עושה מאמצים לצאת מהכאוס שלו, היא אומרת, מסתתר לב שבור. לב שאיבד תקווה. לב שעבר סבל שקשה לשאת. לב שאימץ את האדישות והאטימות כדי לא לסבול יותר. אדם שסביבתו איבדה תקווה בו, שסביבתו רואה בו מחלה ולא אדם עם ערכים שיש להתייחס אליהם בכבוד. מאבד תקווה בעצמו. למרות שבתוכו תמיד תקנן בו הציפיה שיום יבוא ומישהו כן יאמין שהוא מסוגל, יאמין שהוא יכול, לא יוותר עליו. למרות זאת רבים מאנשי המקצוע, לטענת דיגן, נופלים למלכודת הזו של ויתור על הניסיון להוציא את האנשים המתמודדים עם מחלת נפש, אל החיים ואל הייעוד והמשמעות שלהם, הם מסתפקים בנתינת מרשמי טיפול תרופתי ובכך חותמים את גזר דינם של אותם אנשים שבעצמם כבר איבדו תקווה.
המטרה האמיתית של אנשי הרפואה הפסיכיאטרית לדעת דיגן, אינה "לנרמל" את פגועי הנפש המטרה אינה להחזיר את המתמודדים עם מחלות נפשיות אל ה"נורמה". המטרה האמיתית כפי שהיא רואה זאת, היא לייצר תקווה במתמודדים עם פגיעה נפשית. לתת להם גם את הזכות להיכשל, להמשיך להאמין בהם גם כשהם נכשלים. לטעת בהם את האמונה שיש טעם לחייהם ובעיקר שיש תקווה ומשמעות לחיים שלהם. שהם תורמים לחברה ולקהילה, ולאחרים ושזקוקים להם. המטרה אינה לשנות אותם כדי שהחברה תוכל לקבל אותם, אלא לשנות את פני החברה כדי לייצר מודעות וקבלה. דיגן נותנת כדוגמא צמח שנשתל בסביבה מסוימת ואינו פורח שם. אנחנו לא נשאל עצמנו מדוע הצמח לא פרח בסביבה זו, אנחנו בדרך כלל נשאל מה בסביבה אינו מאפשר לאותו צמח לצמוח כראוי?
מתוך נאומה של פטרישיה דיגן בוועידה לבריאות הנפש ב 1996: "צריך תקווה כדי להילחם בדיכוי של אלו שתויגו כחולי נפש. חייבים לסרב להוריד יצורי אנוש להגדרה של מחלות. אנו יכולים להעיד שאנשים שאובחנו כחולי נפש אינם חפצים, אינם דברים שניתן לפעול עליהם, אינם חיות או תתי אנוש, חייהם יקרים ובעלי ערך אינסופי. נלמד שנכי הנפש יכולים להפוך למומחים ביחס לעצמם, לקבל מחדש שליטה על חייהם ולהיות אחראים למסע שלהם להחלמה. אם אנו מצפים שכל אדם יגדל למלוא יכולתו- סביבתו חייבת להשתנות. צריך להפסיק לבדוק מה לא בסדר עם שורדי המערכת הפסיכיאטרית ולשאול "איך ניצור סביבה אנושית, מלאת תקווה ויחסי אנוש בריאים, בה אנשים יוכלו לגדול".
פטרישיה דיגן המקבלת כמות עצומה של מיילים ומכתבים ממתמודדים ובני משפחות וסטודנטים לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, מקפידה ועונה כמעט על כל מייל שנשלח אליה, דבר המעיד רבות על היותה באמת אדם מיוחד במינו.
נציין שגם בארץ קיימים פסיכיאטרים ופסיכולוגים המתמודדים עם פגיעה נפשית שהפכו בעצמם אנשי מקצוע כמו ד"ר דניאל פישר, פסיכיאטר ומתמודד, ממובילי תנועת ההחלמה והתנועה הצרכנית העולמית בבריאות הנפש).
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
ימים קשים עוברים עלינו כעת. ימי אופל שלא חווינו מעולם קודם. לא רק הניצולים והחטופים סובלים כעת, אנחנו כולנו חווים הלם, פחד ואפילו אשמה. מהי אשמת השורד?
אני מסירה את הכובע בפני אותה אישה מבוגרת וכפופה הפוסעת באיטיות ברחוב. ידה הימנית תומכת בגבה להקל את עומס וזרמי כאב פריצת דיסק, אצבעות ידה השנייה מאדימות מכובד משקל של שקיות הפלסטיק העמוסות מזון בדרכה לתחנת האוטובוס להביא אוכל לבני משפחתה.
את השם רותם פאר שמעתי לראשונה כשהצטרפתי לקהילה שהיא מנהלת בפייסבוק. קהילה גדולה שמונה אלפי אנשים שהמשותף לכולם היא ההתמודדות הנפשית עם מחלת נפש. אנשים כותבים ומבקשים תמיכה, ומקבלים המון הכלה וכוחות מחברים מתמודדים אחרים. לקהילה קראה רותם "לוחמי נפש", ביטוי המבקש לשנות את הסמנטיקה של מתמודדי הנפש לנרטיב שונה לגמרי של גבורה אמיתית בהתמודדות עם מחלה נפשית.
