מאז הפכו זמינות בארה"ב, בשנות ה 80, נמצא כי תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI מצילות חיים. כך לפי ממצאי מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג`לס ב 2006, על ידי החוקר "חוליו לוסיציאנו" שהוביל את המחקר וכיום משמש כ יו"ר המחלקה לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה במיאמי. המחקר של לוסיאנו גילה כי חלה הפחתה משמעותית במקרי ההתאבדות הצפויים בשנים 1988-2002- השנים מאז פרוץ תרופות קבוצת ה SSRI לשוק התרופות.
החוקרים שבדקו את שיעור ההתאבדויות בארה"ב משנות השישים המוקדמות ועד ל 2002, מצאו להפתעתם כי בעוד שיעור ההתאבדויות היה יציב בשנים שלפני פרוץ בואן של תרופות ה SSRI, בשנת 1988, ירדו שיעורי ההתאבדויות בהתמדה וכן במהלך 14 השנים הבאות כאשר מכירות התרופה עלו.
מחקרים נוספים שנעשו בנושא הראו כי אם קיימת עלייה בסיכוני ההתאבדות בשימוש בנוגדי דיכאון מסוג SSRI היא בדרך כלל נגרמת בשבועות הראשונים ללקיחת התרופה והסיבות למחשבות האובדניות לאו בהכרח קשורות לנטילתה, אלא לעובדה שהשפעתה עדיין לא ידועה ולא ברור האם המחשבות אינם בשל כך שהתרופה עדיין לא הספיקה להשפיע. מסיבה זו הורה FDA על מעקב צמוד אחר המתחילים ליטול תרופות חדשות.
הפסיכיאטר "גרגורי א. סיימון" מסיאטל אמר למגזין "WEBMED" כי לעניות דעתו יידרשו מחקרים רבים נוספים על מנת לענות חד משמעית על שאלה זו, יחד עם זאת ציין כי אמנם מעקב צמוד בתחילת נטילת טיפול תרופתי חשוב מאין כמותו, אך אין לשכוח כי מציאתה של תרופה נוגדת דיכאון המותאמת היטב לאדם הסובל, לוקחת זמן. כמו כן, הוא אומר, כי למרבית הצער אנשים רבים מתחילים ליטול תרופות אנטי דיכאוניות ומפסיקים אחרי שבוע, לאחר שהם לא מרגישים שינוי, מה שלא מאפשר לתרופה להתחיל באמת לפעול, מאחר ולרוב התרופות מסוג SSRI נדרשים בהערכה גסה כ 3 שבועות לפחות עד שניתן להבחין בשינוי.
גם בישראל נשמעות לא פעם דעות סותרות, פוסטים של אנשים פרטיים ואף כתבות עיתונות לכאן או לכאן, המשפיעות על החלטתם של אנשים רבים שלעיתים מאובחנים עם דיכאון קשה או קליני, האם לאמץ את החלטת הפסיכיאטר ולהסכים לנטילת נוגדי דיכאון.
ד"ר "ירדן לוינסקי", פסיכיאטר ראשי במחוז דן- פ"ת של שירותי בריאות כללית ובקליניקה פרטית, טוען בכתבה: "על דיכאון וסטטיסטיקה" כי "הדיון בנושא הופך לקרב בין הטוענים כי "חברות התרופות מרמות אותנו כדי להרוויח כסף ו"הטיפול האלטרנטיבי הוא טוב, כי הוא לא תוצר של תאגידי הרשע". "בין הכותרות הסנסציוניות שנועדו להביא טוקבקים למציאות", הוא מוסיף ואומר "תמיד יהיה פער משמעותי. כן, חברות התרופות רוצות להרוויח כסף, ויחד עם זאת יש לקחת בחשבון שאלו שמייצרים את התרופות גם באמת ובתמים רוצים ומחפשים לעזור לאנשים. גם המטפלים האלטרנטיביים אינם עושים זאת "לשם שמיים", הוא טוען, מה שרוב האנשים אינם מביאים בחשבון. "גם לטיפול האלטרנטיבי קיימות תופעות לוואי ובמקרים מסוימים עלול להיות מסוכן".
לוינסקי מביא כדוגמא את מחקרו של אריק טרנר, בניו אינגלנד אוף מדיסין. המחקר בדק את הדיווחים בספרות המקצועית לעומת הדיווחים שהועברו ל FDA לצורך אישור תרופות. "ל FDA " מסביר לוינסקי, "יש גישה לכלל המחקרים בנושא ולא רק לאלו המתפרסמים בעיתונות המקצועית על מנת לוודא שחברות התרופות לא מסתירות ממנו מידע בבואו לאשר תרופות. המחקרים מצאו שלמרות שכל התרופות היו טובות יותר מהפלסבו במחקרים שנערכו, התמונות שהוצגו בעיתונות היו פחות מחד משמעיות".
לוינסקי, טוען כי "הכתבות החד צדדיות לכאן ולכאן נוטות לגרום לאנשים לקבל החלטות מוטעות". לוינסקי טוען כי ייתכן והיד קלה על ההדק בנוגע למתן תרופות לדיכאון קל. יחד עם זאת הוא אומר כי : "דיכאון היא מחלה נוראית ומסכנת חיים שחייבים לטפל בה. לכן כשאתם מנסים לקבל החלטה בנושא טיפול כלשהו, אל תפנו לעיתונות הפופולארית כבסיס להחלטות. פנו לאנשי מקצוע שילוו אתכם בהליך קבלת ההחלטות". ד"ר "מרק רויטמן" מומחה לפסיכיאטריה ופסיכולוגיה– בתגובה למאמרו של לוינסקי הגיב ואמר כי: "יותר מ-30 שנה של טיפול באנשים הסובלים מדיכאון וחרדה, לא משאירים ספק שהתרופות נוגדות דיכאון עובדות גם לטווח הקצר וגם הארוך. אין כל ספק שמי שמתמיד בטיפול משנה את כל החיים שלו".
זהו דבר הפסיכיאטרים, אבל מה בנוגע למטופלים עצמם? "הפחידו אותי מפני הכדורים הללו". כתבה אישה צעירה במכתב למגזין "גארדיין". "קראתי דברים שהפחידו אותי." אבל השפעת הכדורים הפתיעה אותי.
"נכון שלעיתים לוקח זמן עד שמוצאים את הכדור הנכון, נכון שלעיתים זה מתסכל כי לוקח זמן", היא אומרת. "אבל האלטרנטיבה של לחיות בעולם ללא רגע של הקלה, אינה כזו שאני רוצה לחשוב עליה".
למאמרים בנושא:
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCDD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
