"היה לי חבר, היה לי אח"

בחזרתי הביתה, אוד מוצל מאש, חרדה ומבועתת, מתקשה לעכל את מה שחוויתי, הייתי עדיין חלשה מאוד, הייתי צריכה ללמוד לעשות הכל מחדש: לקום בבוקר ולצחצח שיניים, להתקלח, להתלבש, לבשל, לכבס. כל משימה כזו שבעבר לא שמתי אפילו לב אליה, שעשיתי אותה בלי לחשוב, גזלה ממני פתאום מאמצים מטורפים. כשניסיתי ללכת ברכי רעדו, מדי פעם הייתי מועדת ונופלת. נעזרתי בשולחן ובכסאות כדי לעמוד.

רוב חברי שעלו אלי לרגל במשך ימים רבים בתקופת האשפוז פתאום נשמו לרווחה וחזרו לעיסוקיהם. ידעתי היטב איזה מאמצים עשו כדי להגיע אלי אז בתקופת המחלה: ויתור על שעות עבודה, נסיעות ארוכות, ויתור על בילויים וחיי חברה, רק בשביל לשבת עם אישה בדיכאון קליני, להחזיק לה את היד ולהבטיח לה שיהיה בסדר, שחייה ינצלו. לעולם אוקיר להם תודה על כך, שמחתי כשחזרו לחייהם, תחושת האשמה שליוותה אותי על כך שכל כך הרבה אנשים מתבקשים בגללי לוותר על עיסוקים ועבודה רק כדי לשבת שם בתחושת חוסר אונים ולהחזיק את ידי, קיננה בי כל הזמן וגם אני נשמתי לרווחה כשיכולתי לשחרר אותם חזרה לחייהם.

גם ואולי בעיקר דווקא בתקופת השיקום הייתי זקוקה נואשות לעזרה. לא ביקשתי מחבריי לבוא. רציתי כל כך לתת להם לנוח ולחזור לחייהם. להגיע כמעט מדי יום לבקר אישה במצב קשה, אישה טובעת, אישה שרוב הזמן בוכה ותופסת בכוח בידם של המבקרים וצועקת הצילו, אישה שלא מסוגלת לחייך, לא מסוגלת לדבר או לתקשר כמעט, זה תובעני, וזה מתיש וקשה כל כך. תחושה מתסכלת של חוסר אונים כשכל מה שאתם יכולים לעשות זה רק לשבת שם מול אותה אישה שהמחלה שלה הופכת אותה לזרה פתאום ומוזרה. לתת לה לאחוז בידכם ולתהות שוב ושוב מה קרה לה פתאום? היכן אותה אישה שהכירו, עם שמחת החיים, ההומור והיצירתיות. לאן נעלמה להם לעזאזל?

אבל היה שם איש אחד שהמשיך ללוות אותי משך כל הזמן הזה. חבר אחד שהיה שם איתי באש ובמים. שהגיע כמעט כל יום לוודא שאני בסדר. שכשהייתי שוכחת להתקשר אליו, דאג לשלומי. כשראה שאני לא ממש מצליחה לעמוד על הרגליים או ללכת, היה יוצא איתי להליכות מדי פעם. למעשה, בעצם הכריח אותי לצאת להליכות. אני הייתי בוכה, מתחננת שיוותר לי. רק היום, הייתי נאנקת. נוותר על זה היום? בבקשה?.
ההליכה הסבה לי כאב בלתי נסבל, כל צעד שצעדתי נחווה כמו הליכה מייסרת ברגליים יחפות על גחלים להוטות. גופי התקפל והתכווץ מכאב. אבל הוא לא הסכים לוותר. "רק עד העמוד הזה" היה אומר לי. "זה לא רחוק. עוד כמה צעדים ואנחנו מגיעים לעמוד הזה. ואז נחזור". אז בתחילה זה היה רק עד העמוד הקרוב, אחר כך כשהצלחתי להגיע לעמוד הקרוב, ביקש שנצעד עוד קצת, עד העץ ההוא, ואחר כך עד הבית הצהוב. כך התחלתי ללכת. לאט לאט עד שיום אחד הוא עצר פתאום ואמר לי:" שמת לב שאנחנו הולכים כבר כמה קילמוטרים?"

תמונות מטושטשות קופצות אל מול עיני פתאום כשאני כותבת. תמונות מאותה תקופה לא פשוטה שלאחר השחרור. מכרים שקפצו לשעה שעתיים, הביאו איתם מנחות שוקולדים וממתקים, חברה נפלאה שהתקשרה כל יום לשאול לשלומי ובסופי שבוע לקחה אותי למסעדה או בילוי אחר, אבל כמעט תמיד במקומות בהם יש טוב ותמיכה והכלה ואהבה, אפשר למצוא גם "מציאות אחרות. אנשים שהכרתי פעם בחטף שבחבילת התשלום שגבו עבור העזרה, ניסו גם לתבוע לעצמם. תמורה שמשום מה חשבו להולמת. אישה חלשה לאחר מחלה, לרוב תתקשה להתנגד, לצעוק, להטיח את ה"לא" מול המשחרים לטרף. מעולם לפני מחלתי לא ניסו "חיות הטרף" הללו לעשות צעדים כאלו ולפרוץ את הגבולות שלי, רק בתוך ולאחר המחלה פתאום ביקשו לעצמם ותבעו "פיצויים" עבור העזרה, ואני עדיין מותשת כל כך, עייפה ומתקשה לעמוד על שלי, הצלחתי להציל את חיי בשנית, להרחיק ממני לנצח כל מה שיכול היה לסכן את חיי, גופי ונפשי. אבל הוא לא חיפש ממני כלום. לא תבע לעצמו ולא ביקש כלום. כל שרצה היה לעזור ולראות אותי עומדת סוף סוף על הרגליים.

פעם במשמרת לילה, תקף אותי פעם רעב מטורף. שכחתי לקחת אוכל. לא העזתי להתקשר לבן זוגי בשתיים בלילה. לא הייתי מעיזה להתקשר לאף אדם אחר בעולם, הוא היה האדם היחיד בעולמי שידעתי שאוכל להתקשר אליו בשעה כזו. צלצלתי פעמיים והחלטתי לנתק אם לא ייענה, פחדתי להעיר אותו. אבל הוא ענה מייד, התלבש, נכנס לרכב, עבר בYellow , הביא אוכל וחזר הביתה. "מענטש" אמרה עליו פעם חברתי הטובה." פשוט מענטש".

אני ברת מזל. זכיתי להיות מוקפת כל חיי בחברים וידידים אוהבים. חברי וחברות נפש שמלווים את חיי כבר שנים רבות. את כל החום והתמיכה אני משתדלת להחזיר, יחד עם זאת בתחושה שלי זה אף פעם לא מספיק ולא יספיק. לעולם כנראה לא אצליח להחזיר אפילו קומץ ממה שעשו אנשים נפלאים עבורי. ממה שעשה הוא עבורי.

הביטו היטב סביבכם. מצאו את אותם האנשים שמלווים אתכם בתקופת הכאוס והשבר הגדול בחייכם. סביר להניח שאתם יקרים ואהובים על כולם, אבל אם תשימו לב טוב, אולי תגלו פתאום בתוך תיבת אוצר האהבה שאתם מקבלים מחבריכם הגדושה במטבעות כסף, גם מטבע אחד מיוחד - מטבע זהב. מטבע שנתן לכם חבר מיוחד במינו, זה שנמצא עמכם תמיד באש ובמים. זה יכול להיות החבר הכי טוב שלכם, אח אהוב, דוד, בן זוג או הורה. שימרו עליו מכל משמר. זה הקמע הגדול שלכם, העוגן שלכם ומי שיהיה שם בשבילכם תמיד. חברים כאלו הם נכס עצום בחיינו. הם ריפוי עצום וחשוב לא פחות מהכדורים שאנחנו לוקחים ומהטיפולים הפסיכולוגיים שאנחנו עוברים. באחריות.