ומותר, ומותר לאהוב – שיר שוורץ

פנים ושמות של אנשים שאהבתי, שאני עדיין אוהבת צפים מולי כשאני כותבת בלילות: ד`, בחור צעיר ומדהים, אינטילגנטי, רגיש, מוכשר מאוד. כשאת מזהה פוטנציאל עצום באדם, הדחף הראשוני שלך הוא לרצות לגרום לו לממש אותו. היו לי כל כך הרבה חלומות עבורו. כמעט בכל שיחה שלנו, הייתי מנסה לשכנע אותו לצאת ללמוד, יש לך סל שיקום, למה שלא ננצל את זה", הייתי מתחננת בפניו. כמעט כל יום הייתי מציקה לו ברעיון אחר: לימודים, השתתפות בבוקסרפינג בסיפור חוזר, הקמת תערוכת ציורים שלו (הוא מצייר מדהים), הקמת קבוצה שינחה. כל כך רציתי לראות אותו משתקם, עובר לגור בדיור מוגן, מוצא חברה לחיים, אבל הוא חזר ואמר לי "שיר, תני לי את הזמן שלי, זאת הדרך שלי, אני יודע מה אני צריך, תסמכי עלי". בדיעבד אני מבינה שצדק. החלומות האלו היו חלומותיי שלי, לא שלו. אלו דברים שאני רציתי בשבילו, מבלי להבין שלו יש רצונות וחלומות משלו. שהוא ורק הוא יודע מה הקצב הנכון עבורו.
קשה לי הכתיבה עכשיו. מדהים איך שכשמדובר בסיפור שאינו שלי, שאני צריכה לכתוב, המלים קולחות בשטף, אבל כשאני צריכה לכתוב על עצמי ועל החוויות שלי, כל מילה מגיעה בייסורים קשים משחקת בי, בורחת, חוזרת ובורחת שוב, לא מביאה איתה את המילים הנכונות שרציתי באמת לכתוב.

הכתיבה על א` קשה לי במיוחד. על הדברים הכואבים באמת, קשה מאוד לכתוב. האם אצליח להעיר אותה לתחייה לרגע באמצעות המילים? האם אצליח להעביר את מי שהייתה באמת. את הרגישות, טוב הלב, התמימות הילדותית הנפלאה הזו שלה.
כמעט בכל תוכנת מעבד תמלילים או עיצוב, קיימת אפשרות ללחוץ על חץ בצורת ר` ולחזור אחורה, למחוק את מה שנכתב אחר כך, למחוק את העתיד להיכתב. אז הנה אני מוחקת, משחקת במילים ובכתיבה, נותנת פקודה לחזור אחורה: לילה בהוסטל, ציפור סרבנית שינה עוד מצייצת ציוצים אחרונים. לבנה, החתולה מתכרבלת עם גוריה מתחת לשולחן שלידו אנחנו יושבות ומדברות, בעיקר על דברים הקשורים לחיי היומיום, הווי ההוסטל. שאלות ששאלה את עצמה ואותי: האם קיימת יישות חיצונית מגינה, האם יש משהו מעבר לחיים בגלגול הזה?

האם יצליחו המילים לתאר את הבקרים בהם נאלצתי להגיע לחדרה לבדיקות מדידת חום ולחץ דם לאחר שחלתה במחלה פיזית, שעה שהייתי לוקחת את המדחום אליה לחדר, מודדת את החום כשהיא עדיין שרועה בשינה עמוקה, תשני הייתי לוחשת לה מנסה לשוות לקולי נימה מנחמת ומרגיעה, תמשיכי לישון, הכל בסדר ובתוכי הרגשתי כל כך אשמה על כך שאני נאלצת להפריע לה עם הבדיקות המציקות שלי.
מקנן בי פחד עצום מבתי חולים, אולי אפשר להשתמש גם במילה חרדה. יש בי איזו אמונה לא מבוססת שגם אם את תגיעי לרופא בקופ"ח או חלילה לבית חולים, בריאה לגמרי, תמיד ימצא הרופא שיגלה שמקנן בך משהו מקולקל. שמחתי כשהסכימה לצאת מבית החולים כשבאתי לבקרה. הסתובבנו עם אחותה בעיר, אכלנו פלאפל, נכנסנו לחנויות ומיששנו באצבעותנו בדים רכים. גם אז, כשמצאתי אותה כל כך אבודה, עצמותיה בוקעות החוצה מתוך העור העדין, ורידיה כואבים מבדיקות הדם הבלתי פוסקות שעשו לה, עדיין קיננה בי התקווה שזה לא באמת יקרה, שיום אחד יגיע הרופא שיגיד :"אאוריקה" מצאנו את הפיתרון, הכל בסדר. אבל זה לא קרה. שום שרביט קסמים לא הונף מעלה, אף רופא לא הצליח לעשות קסמים וללחוש "דיבוק צא, צא דיבוק מגופה של אישה רגישה, טובה, תמימה ואהובה שלא עשתה לך כל רע".

ושוב עשיתי מה שאני תמיד עושה כשאני כואבת מדי: מה עשיתי גם לפני שאבי נפטר, התרחקתי, ברחתי. קברתי את הראש בחול כדי לא להרגיש ולא לדעת. בת יענה.
בעבר נטו פסיכולוגים רבים להאמין שצריך להוציא הכל החוצה. אסור להדחיק כלום. המחשבה היום בקרב אנשי מקצוע היא שלעיתים, אמנם לא תמיד ולא בהכרח וזה תלוי מקרה, אבל בחלק מהמקרים, דווקא מנגנון ההדחקה הוא זה שמגן עלינו ושומר לעיתים.

אין לי כל דת ספציפית שאני סוגדת לה, יחד עם זאת לאחר מותה, אני בושה להודות, קיללתי נחרצות את מי שאמור להיות שם מלמעלה, הודעתי לו שאם הוא קיים, סביר להניח שהוא מן הסתם טיפוס לא נחמד בלשון המעטה. הוא שתק. אני עד היום מצפה לתשובתו בכתב או בעל פה, לא משנה לי. רק שיסביר לי למה הוא משחק ככה באנשים ובעיקר באלו הטובים והתמימים ביותר ביננו.

חדרים ריקים שהיו פעם מלאי חיים וצחוק, הם דבר בלתי נסבל בעיני. איני אוהבת חדרים ריקים, בייחוד מכאיבים לי אותם חדרים בודדים המכילים בתוכם זיכרונות רבים מימים אחרים: צחוק, מילים, משפטים שנאמרו באהבה, מילים שנאמרו ברעד ובלחישה או בשמחה ואושר, מבקרים שהגיעו עם אוכל, שוקולדים, ואהבה גדולה, אושר, שמחה, עצב, כאב, בדידות, חיים.

חדרה נשאר ריק וגלמוד לאחר שנפטרה. בכל פעם שהייתי עוברת במסדרון כדי להגיע לחדרים האחרים לבדיקות שונות או קריאה לאוכל והדרכה איך לצפות את המיטה או לנקות, הייתי מגבירה את צעדי עד כדי ריצה קלה, רק לא להיתקל בו בחדר הריק.
ההוסטל הוא בעיני היום אחד המקומות השפויים ביותר שהכרתי. הטירוף האמיתי קיים מחוצה לו. האנשים הלא שפויים האמיתים שהכרתי בחיי, ואני אומרת זאת באחריות מלאה, מעולם לא הוגדרו ולא יוגדרו על ידי החברה כפגועי נפש, הם סובבים בעולם מבלי שאף אחד ידע על השדים המקננים בנפשם.

בביקורי האחרון בהוסטל נעצרתי ליד לוח חזון נפלא, ה"אני מאמין" של ההוסטל. כשקראתי שוב ושוב את המילים המרגשות, צף ועלה מול עיני גם אותו משפט משירה של לאה גולדברג , משפט שלא נכתב בלוח, אבל נמצא כמעט בכל רגע ורגע במקום המיוחד הזה. משפט שעולה וצף שוב ושוב בכל פעם שאנשים בהוסטל משוחחים בינהם, צוחקים, חווים חוויות חדשות, מתרגשים, כואבים, סובלים, נהנים, שמחים ואוהבים. "ומותר, ומותר לאהוב".

הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקידום "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית.