אני הולכת לבקר אותך היום בבית קברות, צ`וק. לפחות משם אתה לא יכול לגרש אותי, או לא לפתוח לי את הדלת. סגרת את הדלת בפניי, סגרת את הדלת בפני העולם. בדרך לשם אני רואה ציפור מתה, אז אני מסתכלת עליה כמה שניות לפני שאני ממשיכה הלאה. זה מוזר, מוות. זה קשה לעכל את זה שהיית, ועכשיו אתה כבר לא. צחקת, בכית, חשבת, עבדת, תכננת, למדת, נגעת, אכלת, נהגת... ועכשיו אתה כבר לא. עכשיו אתה רק גופה מתחת לאדמה, ומעליך באים אנשים לבכות, אבל אתה כבר לא שומע.
הנה זה, הנה אתה. הנה מה שנשאר ממך. הנה הקבר המוזר לידך שהתרסקתי עליו בבכי בהלוויה שלך. איזה מוזר זה, השם שלך רשום על האבן. הנה הפרח שאמא שלי הביאה. המון אבנים קטנות מעל האבן הגדולה. למה השם שלך רשום שם?
כתוב פה את תאריך פטירתך העברי. כתוב משהו על זה שמה שחי חי לנצח ורק הקליפה היא זו שנגמרת. אני חושבת שהיית אוהב את זה. החתימה שלך פה, החתימה היפה שלך. והשם שלך, למה השם שלך רשום על האבן? בגדול?
אני בוכה ומדברת, איתך, עם עצמי. מדברת בקול, ושוב בוכה. לאן נעלמת? מה אני אמורה לחשוב עכשיו? לאן אני אמורה להמשיך מפה? מה אני צריכה להבין?
אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. גם אני סבלתי המון, אני יודעת מה אתה הרגשת. חשבתי שאיתך החיים שלי מקבלים תפנית אחרת. דמיינתי אותנו חיים ביחד, מתחתנים, אבל הפעם באמת, מרגישים טוב, מתפתחים, אולי אפילו עושים ילדים למרות ששנינו לא רצינו.
אני אוהבת אותך.
הלוואי שהיית נותן לי עוד הזדמנות. הלוואי שהיית נותן לעצמך עוד הזדמנות.
אני מצטערת שלא מספיק ראיתי אותך. אני מצטערת שלא הייתי מוכנה אליך. גם אתה לא היית מוכן אליי.
תודה, צ`וק. תודה על זה שהראת לי מה זאת אהבה. תודה על זה שהבאת לי אור לחיים, ואני מצטערת שלא יכולתי לתת לך את האור הזה גם. תודה שהאמנת בי, תודה שנתת לי את כל כולך, תודה...
ושוב אני ממררת בבכי. אני לא מרגישה אותך, אתה לא פה. זאת סתם אבן. למה השם שלך רשום פה? איך זה שאתה לא חי יותר? ומי אלה האנשים שקבורים כאן לידך, אתה לא מכיר אותם. אפילו במוות שלך אתה לבד. בחיים שלך היית לבד, וגם במוות. למה לא השאירו מקום להורים שלך לידך?
היית כבר רגל פה רגל שם. לא הצלחת להרגיש את הנשמות סביבך, לא הצלחת להרגיש אותי. חיפשת נואשות לחכך גוף בגוף אבל את הנשמה שלך נעלת עמוק בפנים. אתה כל כך עוצמתי, כל כך נבון ורגיש. חבל לי שלא הצלחת להגשים את עצמך במלואך. פחדת. פחדת לחזור למקומות הנוראיים שהיית בהם. אני יודעת, צ`וק. אבל לפעמים צריך להביט לתוך המקומות האלה. לפעמים צריך להביט עמוק פנימה, לתוך החושך, כדי להבין דברים. להבין למה אתה פה, או לפחות לקבל תפנית בחיים. היית בתהום, אבל לא חקרת אותה, לא לקחת ממנה תובנות, לא הבנת אותה. לא התפתחת רוחנית, אפילו שהיה לך מלא פוטנציאל. נגעת פה ושם, אבל פחדת להתקרב.
הלוואי שתוכל להגשים את עצמך בחיים אחרים. היית יכול להיות מטפל מצויין, היו לך כוחות הכלה מטורפים. היית יכול להיות אדם שלם וחזק, אבל היית אבוד. אבוד בתוך החיים האלו ובתוך עצמך.
אני יודעת איך זה, צ`וק. גם אני ככה, כל כך דומה לך. גם אני עברתי משבר, ואז עוד אחד, ואז עוד, וכל הזמן יותר גרוע, כל הזמן לא הגעתי לשומקום. ההבדל הוא שאני מאמינה, צ`וקי. אני מאמינה עדיין במה שאתה הפסקת להאמין בו. האמנתי בנו, האמנתי שאנחנו יכולים להיות מאושרים ביחד, אבל אתה לא האמנת. עכשיו נותר לי להאמין בעצמי, להאמין שאני אוכל להגשים את עצמי ולהיות מאושרת. אני לא רוצה להתאבד. אני חושבת על זה המון אבל אני לא רוצה באמת. אני רק רוצה שיהיה לי טוב בחיים האלה. אתה מאמין שיהיה לי טוב?
רצית שיהיה לי טוב, גם בלעדיך. עכשיו אין ברירה אלא להמשיך. אני לא רוצה סתם ככה לחיות, להיסגר יותר ויותר בתוך עצמי, לא להאמין יותר בכלום, פשוט להיגרר בחיים האלה ואז למות. לא. אני רוצה לגלות את עצמי, לגלות מה הייתה הסיבה שנפגשנו, לגלות למה לא יכולנו להמשיך להיות יחד.
איך אני אתאהב במישהו אחר כמו שהתאהבתי בך? אני אמורה פשוט להמשיך ולשכוח לאט לאט? או שאני יכולה לקחת אותך איתי... אני לא יודעת אם זה טוב. אני רוצה לשחרר אותך. כשהיית בחיים לא הצלחתי לשחרר. אני צריכה לשחרר אותך לפחות עכשיו, כשאתה כבר לא בחיים. אני יודעת את זה, ועדיין, משהו בי רוצה לקחת קצת ממך להמשך הדרך, גם במודע. להמשיך את דרכך, מתוכי. להחיות אותך, בתוכי. זה כל כך הזוי, הכל קרה מהר מדי. פגשתי אותך שנה לפני המוות שלך, מי היה מאמין שזה מה שיקרה. אולי תחזור? אני רוצה שתהיה כאן. אני רוצה אותך כל כך. כל כך רציתי להיות איתך. בא לי להעיף מפה את האבן הגדולה הזאתי, לחפור עמוק, למצוא את גופתך ולחבק אותך בפעם האחרונה.
הפסקתי לבכות בשלב מסוים. בשלב מסוים נרגעתי וקיבלתי. השם שלך רשום על האבן, כי אתה כבר לא פה בעולם הזה. זאת רגיעה מוזרה כזו, כי לא הייתי קוראת לזה הקלה. זה מן שקט עצוב כזה, ריק. מן שחרור, התרוקנות.
אני רוצה להיות איתך, צ`וק. גם לי אין יותר מדי סיבות להישאר פה. אבל אני יודעת שאני לא כאן סתם. אני כאן כדי להגיע למלוא הפוטנציאל של הנשמה שלי בתוך הגוף הזמני הזה. אני מאמינה בזה, כי אני יודעת כמה עוצמה יש בי. אני יודעת כמה למדתי וכמה התבגרתי בתוך כל הכאב הזה. אני יודעת שלא עברתי את כל זה סתם ככה, בגיל כה צעיר, אלא באתי לפה על מנת להעביר משהו לעולם הזה, לרפא משהו בעולם הזה. אותך לא הצלחתי להציל. הלוואי שאצליח להציל את עצמי.
אני מחבקת את העץ הזה שלידך ויודעת, עכשיו אתה הוא. עכשיו אתה הכל. אחזור לבקר אותך בקרוב, עשה לי טוב להיות איתך קצת. אתה מחבק אותי חזרה, אני יודעת. לפחות נעים לי לדמיין את זה. גם אני אמות יום אחד, צ`וק, אבל אני לא רוצה שזה יקרה לפני שאבין בשביל מה אני חיה.
אני מסירה את הכובע בפני אותה אישה מבוגרת וכפופה הפוסעת באיטיות ברחוב. ידה הימנית תומכת בגבה להקל את עומס וזרמי כאב פריצת דיסק, אצבעות ידה השנייה מאדימות מכובד משקל של שקיות הפלסטיק העמוסות מזון בדרכה לתחנת האוטובוס להביא אוכל לבני משפחתה.
את השם רותם פאר שמעתי לראשונה כשהצטרפתי לקהילה שהיא מנהלת בפייסבוק. קהילה גדולה שמונה אלפי אנשים שהמשותף לכולם היא ההתמודדות הנפשית עם מחלת נפש. אנשים כותבים ומבקשים תמיכה, ומקבלים המון הכלה וכוחות מחברים מתמודדים אחרים. לקהילה קראה רותם "לוחמי נפש", ביטוי המבקש לשנות את הסמנטיקה של מתמודדי הנפש לנרטיב שונה לגמרי של גבורה אמיתית בהתמודדות עם מחלה נפשית.
ימים קשים עוברים עלינו כעת. ימי אופל שלא חווינו מעולם קודם. לא רק הניצולים והחטופים סובלים כעת, אנחנו כולנו חווים הלם, פחד ואפילו אשמה. מהי אשמת השורד?
