"הצל שלי ואני" / אנונימית

מהר, מהר, מהר, להגיע הביתה, לנעול את הדלת שלוש פעמים. הוא מתדפק עליה. דפיקות רמות ותובעניות. אני הולכת לכיוון המטבח להכין לי משהו לארוחת צהריים, לקלף איזו בטטה ולהכניס את חזה העוף עם הפטריות לתנור. כשאני מסתובבת הוא שם. עומד מולי. מחייך את חיוכו חסר השיניים. אני נמלטת ממנו לחדר השינה וסוגרת את הדלת בטריקה. שוכחת שזה החדר האהוב עליו. כשאני נשכבת על המיטה אני מוצאת אותו איתי, מנסה לחבק אותי, למחוץ, לקחת ממני את התשוקה לאכול, לשתות, לכתוב, לצחוק, לשמוח.

לאחרונה הגיעו שמועות לאזני שפתח חנות חדשה. דיכאון בע"מ – מבצע: אחד פלוס אחד - קנו דיכאון - קבלו התקף חרדה. בעל הבית השתגע. המבצע בתוקף לכל אורח חייכם. קליינטים לא מגיעים לחנות שלו, כך מספרות השמועות, רוב האנשים עוברים על פני החנות המכוסה בדים שחורים בבהלה, כמעט בריצה. כדי להשיג קליינטים חדשים הוא נאלץ לרדוף אחרי אנשים ברחוב.

אני יוצאת מהמיטה, זורקת מעלי את השמיכה בפיזור נפש ובעייפות, לא טורחת לסדר את המצעים, אנחנו יחד. הוא לוחש לי, אני תמיד איתך לכל החיים ברע וברע עד שהמוות יפריד ביננו: מדי פעם מציע לי נישואין. הוא ישבור את הכוס, הוא ישבור הכל, אם רק אאתר לו. בתנאי כמובן שאפסיק לשמוח, לכתוב, לאהוב את האנשים שאני אוהבת, גבר קנאי ואובססיבי האהוב האימתני הזה שלי. יזמין קייטרינג שמורכב ממנות קטנות של פחד, התקפי חרדה וכאב ונגיש לאורחים בחיוך. השמלה שיקנה לי תהיה שחורה היין שאטעם מר מתמיד והטבעת ההדוקה מדי תשפשף את האצבע ותכאיב לי.

לא את גופי הוא תובע לעצמו, נפשי. היא זו שמגרה אותו כל כך. הוא תובע לעצמו את שמחת החיים שלי, האהבה התשוקה לכתיבה, הרצון העוצמתי והחזק כל כך שלי לאהוב. כשאני כותבת הוא יושב בפינה נעלב וכעוס. הכתיבה מצליחה להדוף אותו מעלי ולו לכמה דקות ספורות.

בסרט חנות קטנה ומטריפה מקבל סימור, הגיבור צמח קטן ומתוק. הוא מתאהב בצמח הזה, כמו שאנו מתאהבים לעיתים בעצב מתוק ובלתי מזיק. הוא רוצה לטפל בו, אבל הצמח מסוגל לאכול רק דם. הוא משקה ומאכיל אותו עד שהצמח הולך וגדל והופך למפלצת טורפת ומורעבת שרוצה לאכול כל מה שנמצא סביבה.

אני מנסה לקפל כביסה, אבל הוא עומד אחרי, מצביע על המיטה, רק שם הוא רוצה אותי. בוהה בתקרה כשדמעות בעיני. הוא יחבק אותי חזק ויבטיח שלא יעזוב לעולם אם רק אכנס למיטה ולא אצא ממנה עוד. אני מסרבת לו והוא מתרגז, ממשיך ועוקב אחרי לכל מקום שאני הולכת: שירותים, אמבט, מטבח. את החברים שלי הוא לא אוהב. והם שונאים אותו שנאת מוות. כל כך הרבה חברים היו לי פעם ואת חלקם איבדתי בגללו, הם לא מוכנים להכניס אותו למעגל החברים שלהם, לשבת איתו בבית קפה או ללכת איתו לסרט. הם תובעים שאפרד ממנו סוף סוף. אני משקרת להם שנפרדנו מזמן, שגמרתי עם מערכת היחסים הזו לנצח.

ברי. החבר היחיד בחיי שמצליח מדי פעם להרחיק אותו ממני. הוא יודע, הוא מכיר היטב את מר דיכאון את הקשר הסימביוטי ביני לבין מר אופל . גם אחריו דלק פעם, גם בו חשק. גם ממנו הצליח לקחת כל מה שהיה לו בחייו. ברי מנסה את כל משפטי הקסמים שהוא מכיר: את יפה, את חכמה, את חזקה, הוא לא יכול לשלוט בך, את מנצחת אותו כל הזמן מחדש ובגלל זה הוא מתרגז. אל תתני לו לנצח שוב.
משך כל השיחה מר דיכאון יושב לו בשקט בסאלון, מדליק לו סיגר וצוחק. מחכה בסבלנות שתסתיים השיחה, כדי שיוכל לשכנע אותי לוותר על הנסיון הנואש שלי להרחיק אותו ממני ולהיכנס איתו למיטה. הוא יחבק אותי חיבוק מוחץ וכואב ולא יתן לי לקום משם או להימלט ממנו לעולם.

פחד גדול עולה ממעמקי גרוני ומשתלט על גופי, מר דיכאון מרוצה. זה בדיוק מה שמזין אותו, את בוקרו הוא מתחיל בארוחה טובה. בוקר אור אדוני איך תרצה היום את הפחד שלה? בחביתה? בסלט? או אולי מצופה בשוקולד עם צימוקים?
אני מעלעלת בספרים בספרייה הביתית שלי: אולי הקריאה תהדוף אותו ממני לכמה שעות? אני מכריחה את עצמי לא להתמלכד בספרי השירים של סליביה פל`את ואן סקסטון. אסרתי על עצמי לקרוא אותן. משוררות טובות ומסוכנות. בניגוד אלי שמנסה לברוח ממנו כל החיים, הן התאהבו בו עד כלות. והתמסרו לו . נתנו עבורו הכל: את אהבתן לילדיהן, לגברים ובעיקר לעצמן. כל כך הרבה מאהבות היו לו לאדון האופל בחייו, ומכולן לקח כל מה שהיה להן, הותיר אותן שבורות, מיוסרות וחסרות בית, אהבה, שמחה וכוחות.

בסיפור אליס בארץ הפלאות, פוגשת אליס בזחל ששואל אותה: לאן את הולכת? אני הולכת לשומקום היא משיבה לו בכנות. מאחר ולא אמרה אני לא הולכת לשומקום, הזחל חושב שהיא מתכוונת למקום למדהים ומופלא שמכונה שומקום. איזה כייף לך הוא אומר לה בקנאה. איזה כייף לך שאת הולכת לשומקום.

אני יוצאת מהבית. קבעתי עם בתי בשעה חמש במסעדת הכל טוב. היא מגיעה צוהלת, צוחקת, מלאת שמחת חיים, אחריה מר דיכאון מעולם לא רדף, וידאתי היטב שלא יעז לעשות זאת. במשך שנים הדפתי אותו ממנה. הצעתי לו את עצמי שוב ושוב – העיקר שאת הילדה יעזוב בשקט. וזה עבד. היא אינה מכירה אותו והוא אינו מבחין בה. כשהוא מביט בי מרחוק מבעד לזגוגית חלון בית הקפה הוא רואה רק אותי, הוא אינו יכול לקלוט אותה, שמחת החיים הטבעית שלה, החברים שלה, האהבה שלה והאהבה שלנו (הוריה) אליה, מייצרים שדה מגנטי שמאפשר לה להעלם מעיניו. כשאני איתה גם אלי הוא לא יכול להתקרב. הוא מנסה אבל כל פעם שהוא מנסה לעשות צעד ולהתקרב, השדה המגנטי שיצרה בתי בלי דעת הודף אותו אחורה – הוא נחבל בראשו מהזגוגית הבלתי נראית ונאלץ לחזור אחורה. הוא מנסה כמה וכמה פעמים, אבל צחוקה של בתי שמדביק גם אותי הולך ומרחיק אותו ממני. בתי מראה לי משהו משעשע מאוד: סרטון קומיקס מוזר שקיבלה מחברה ומר דיכאון עושה נסיון אחרון להתקרב אלי אבל הצחוק המתגלגל של בתי הודף אותו חזק יותר ויותר והוא נופל על אחוריו ונזרק פתאום אל מרכז הכביש הסואן. קומתו מתגמדת. המכוניות שנוסעות מצפצפות לו, אבל הוא ממשיך לקטון עד שהופך לנקודה שחורה על הכביש, שאף אחד כבר אינו מבחין בה. גלימתו השחורה זרוקה מטונפת בשולי הדרך, משאית גדולה דרכה עליה והעיפה אותה הצידה.