"פעם את בוכה ופעם את צוחקת"

הנהג הגביר את המוסיקה, שימי תבורי שר "פעם את בוכה ופעם את צוחקת". מבלי שהבינו איך זה קרה החלו לדבר בינן, הן דיברו על הלימודים שלהן (אני בסוף התואר הראשון, אבל נגמר לי כל הכסף לשני), על ילדים (אין לי, הודתה האישה בעלת השיער הקצוץ. אני לא יכולה ) הבעלים (מבוגר ממני בעשרים שנה, אמא שלי עד היום לא נרגעה).

ואז בלי שהבינה איך זה קרה, סיפרה האישה בשמלה הפרחונית על התופת ששרפה את נפשה ופגעה בגופה, טיפולים פסיכולוגיים ארוכים שלא נשאו פרי, לילות יסורים וסבל, האימה המשתקת, החרדה, התפילות התחינות לגאולה והצלה, הדמעות והכדורים. כדורים נגד חרדה, כדורים נגד דיכאון. כדורים נגד אימה. והיא כל כך קיוותה שימציאו כבר כדור אחר.כדור הבעד: בעד אהבה, בעד שמחה, בעד מחילה.
האישה השנייה הקשיבה בשתיקה. היא נטלה את ידה של האישה השנייה ואחזה בה בחזקה.

האוטובוס המשיך בדרכו, מהתחנה המרכזית לבורסה ליהלומים. הנוף התחלף, אנשים עלו וירדו, נערות צעירות התיישבו בספסל הקידמי, חמושות באזניות ומצחקקות במבוכה כשעבר לידן נער מפוחד, סמוק לחיים.

לא ממש מכירה את זה, הודתה האישה בעלת השיער הקצוץ, אבל זה נשמע שחזרת מהגיהנום. האישה בעלת השמלה הפרחונית וקעקוע היונה, הביטה בחברתה לנסיעה בתדהמה. היא מעולם לא הייתה שם? היא באמת לא מכירה? מדקרות קנאה דקרו בחזה. אם רק היה אפשר להתחלף עם חברתה לנסיעה לכמה שנים. היא הייתה מסתפקת גם בכמה חודשים. גם יממה אפילו יממה הייתה מספיקה.
האוטובוס עצר ברכבת צפון. האישה בעלת התספורת הקצוצה אמרה שזו התחנה שלה. היא נגעה ברכות בכתפה של האישה השנייה. תהיי מאושרת לחשה, רק תהיי מאושרת. בבקשה.

לפני שהגיע האוטובוס לתחנה, קמה פתאום האישה בעלת הקעקוע והשמלה ממקומה. היא מיהרה להגיע לפתח הדלת האחורית ונגעה בידה של חברתה לפני שזו נעלמה. התספורת שלך מאוד יפה, לחשה. האישה השנייה צחקה ונגעה קלות בשערה. אה זה, אמרה. אין לך מושג כמה זמן לקח לו לצמוח אחרי כל השנים של הכימו. כל כך נמאסה עלי הפיאה.

האוטובוס הגיע לתחנתו האחרונה ועצר בחריקה שנשמעה כמו יבבת גור כלבים עצוב. הנהג העייף נאנח וסגר את הרדיו. האישה בעלת השמלה הפרחונית וקעקוע היונה ירדה. היא חצתה שתי מדרכות והגיעה לפארק שעשועים שבו טיפסו שני ילדים כבני עשר על המגלשות, צוהלים וצוחקים, מתבדחים אחד עם השני, עיניהם זורחות.