"אי שם עמוק בתוך תוכנו" - שיר שוורץ

מדוע כל כך קשה לנו תמיד להגיד לעצמנו את הדברים הטובים, המכילים, להיזכר בדברים שעשינו למרות הקושי, ומדוע כל כך קל לנו לזכור רק מה שלא הספקנו ואת הדברים ששכחנו לעשות?

לאחד משיעורי סדנת הכתיבה שלי, הגיעה בחורה יפה בשלהי שנות השלושים לחייה, מרכיבה משקפיים חומים, את כתפיה עוטפת מטפחת ירוקה, בטי שירט כתום וחצאית לבנה מעט זרוקה (כמנהג אנשי האיזור במקומותינו) היא בחרה להתיישב על כסא פלסטיק ירוק, ללא משענת ליד אישה אחרת ולא על אחת מהכורסאות הנוחות, שרטטה בעצבנות קווים עם העיפרון והעט במשך כל הזמן שבו אנו המנחות דיברנו והסברנו מעט על כתיבה אינטואטיבית וכללי הקבוצה.

תהליך הסדנא מתבצע מהקל אל הכבד, לרוב בשיעורים הראשונים אנחנו פותחות דווקא בדברים יותר קלים לעיכול: העוצמות, החוזקות, גילוי הכוחות שבנו. לאט, ובהדרגה ובסבלנות, כשהקבוצה מתגבשת ואנו מרגישים שנותנים בנו ובקבוצה אמון אנו ממשיכות עם מערכי שיעור פחות קלים.

את השיעור הראשון פתחתי בשיר של משוררת שאני ונעמי (שניתנה לי זכות עצומה להנחות איתה), מאוד אוהבות של אווה קילפי, שיר שמדבר על נתינה, אהבה עצמית והקולות הטובים שבנו.

ביקשנו מכולם לכתוב כמה שורות בעקבות שורה מהשיר שדיברה אליהם במיוחד. לשמחתנו הקבוצה כולה רצתה לשתף, שמענו המון קולות של אהבה, שלווה, שמחה, נתינה עצמית.

רק אותה בחורה יפה, המשיכה לופתת בחשש את בלוק הכתיבה שחילקנו, מאמצת אותו לחיקה כתינוק יקר, מביטה שוב ושוב לכיוון דלת היציאה, כשסיימנו כולם לקרוא, ליפפה את צמתה העבה סביב ראשה, בקול חנוק מבכי עצור, לחשה: אני לא מסוגלת להקריא, לא יכולה. הבחורה לידה שאלה אם תסכים שתקריא עבורה.
שורות שורות כתבה האישה המיוחדת הזו. בכתב יד קטן ומוקפד בעט שחור, שורות בהן כתבה על עצמה. כתבה מילים מלטפות, מנחמות. מילים של הכלה, תמיכה, גאווה, אהבה.

"אני לא מכירה את זה" אמרה משסיימה האישה שלידה להקריא, מנסה לעצור את הדמעות ששטפו את לחייה, חורצות שני שבילים שקופים עליהן, מרטיבות את משקפיה. "מאיפה זה בא לי פתאום? אני לא מבינה?".

לעיתים קרובות קורה שאנחנו כל כך מורגלים להקשיב לחלק הצילי שבנו, לקולות המייסרים, המאשימים שאנו לא מצליחים לדעת אפילו שקיימים בנו אותם קולות אחרים, קולות תומכים, אוהבים, קולות שיודעים לומר לנו כמה אנחנו מוערכים. קולו של הבוגר שבתוכנו המלטף באהבה את אותו ילד קטן ומפוחד שקיים גם הוא בנו, שיודע לומר לו מילות אהבה, שיודע להתגאות בו, להזכיר לו כל פעם שהוא שוכח כמה הוא מיוחד ונפלא.

טיפ קטן, נסו לקחת נייר ועט ולכתוב כמה מילים רק לעצמכם, אין הכרח להראות לאף אחד. כתבו על משהו טוב שעשיתם היום, כתבו לעצמכם מכתב תודה על משהו שהתאמצתם מאוד עבורו, לא משנה אם הצלחתם או נכשלתם, התאמצתם, כתבו לעצמכם כמה מילות אהבה ותודה.

לא קל להקשיב לקול הזה לאחר שנים של התמכרות ואמונה וקשב לרגשות האשמה שבתוכנו לקולות של זרות, פחד, הלקאה העצמית. אם רק נצליח להמעיט ממקומו של הקול המבקר, השופט, המאשים איתו הורגלנו לחיות כל כך הרבה שנים, נמצא בתוכנו את אותו הקול המלא אהבה, הערכה, חמלה. הוא שם, קיים בתוכנו, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא לפחד להקשיב לו.

בלכתי לישון עולה על דעתי :
מחר אחמם את הסאונה,
איטיב עם עצמי,
אוליך, אשחה, ארחץ,
אזמין את עצמי לתה ערב,
אדובב את עצמי בחיבה ובלהט:
אשבח: אשה קטנה ואמיצה שכמותך
אני בוטחת בך.


(אווה קילפי, מתוך הספר :"הפרפר חוצה את הכביש" תרגום לעברית: רמי יסעורי.

.הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקידום "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית.