זה לא יעבור לך, את יודעת. הוא זורק לי באדישות. מוצץ איזה עשב ארוך, משתעשע בו באגביות. מה אמרת, ילד? לידי עומד ילד, כובע טפשי לראשו ומעין חגור על בגדו. הוא משחק עם העשב ומדבר איתי. מאיפה צץ פתאום? אני לא ילד! הוא מתרגז. החץ, הוא ממשיך. הוא מצביע עליו בקצה ידו כמעט בלי להזיז אותה. בסיבוב של הצוואר אני רואה אותו. ומחווירה. יש לי חץ בגב. אני מנסה להגיע אליו ומתעוותת תוך כדי. אני די גמישה, אבל החץ נמצא בנקודה העוורת שלי. זה מזכיר לי את הטיפות נגד פרעושים, שהייתי שמה לכלבה שלי. לפני שמתה. זה היה צריך להיות בעורף, באותה נקודה אליה לא תוכל להגיע כדי לא למסמס את החומר. שיוכל להספג. אני מתפתלת בנסיונות, והילד מחכה לידי באדישות, חצי משועמם הוא משחק בקצה רגלו עם איזה אבן. אולי תעזור לי?! אני אומרת בכעס, במקום לעמוד פה ולשחק?
הוא מהנהן בראשו מצד לצד, זה לא יעזור, אמרתי לך. אני לא יכול להוציא לך את החץ הזה. רק את יכולה. את פשוט לא רוצה. ילד - תוציא לי את החץ הזה אני אומרת לך. אני מבקשת. אני משתמשת במילים יפות אבל הטון מאיים. ילד, כולה. שיוציא לי את העניין הזה מהגב ושלום על ישראל.
אני לא ילד!!! הוא נעלב ממני וקופץ הצדה. אני לא ילד ואת זאת שתקועה פה עם החץ שלך. אני מסתובבת אליו ומתקרבת, הסבלנות נגמרת לי וגם הנימוס. הוא משתופף קצת, כשאני מדברת ישר אליו וממש מקרוב באיטיות אך בכוונה - ומי ירה בי את החץ הזה?
הוא מסובב את ראשו ממני, מתנהג כאחד הילדים שתפסו אותם במשהו וכרגע הם שוקלים איזה שקר יוציא אותם מזה בצורה הכי נקייה, ואז מפליט, כאילו לחלל האויר- "אני".
אז קדימה. אתה ירית אתה תוציא. חודשים אני כבר עם השטות הזאת תקועה לי בגב. ואני בנאדם לא בריא, אני לא יכולה גם את זה על הראש שלי. את דוקא בנאדם בריא מאד!! פתאום הוא שמח, משום מה. ואני יורה רק כשזה בטוח ושלם. סליחה? אני תוהה, מה בטוח ושלם פה, שאני אנמק מאיזה אהבה לא פתורה למישהו שבטח כבר לא זוכר את השם שלי? מישהו, שעליו הפעלתי, לצערי כי רב מאד, את אפקט האיכס, ולא יחזור לאהוב אותי לעולם? ככה אתה עובד? איך נותנים אהבה של מבוגרים בידיים של ילד? ובכל מקרה - אני שמעתי על יריות חסרות אחריות באותה מידה, או אתה יודע מה - אפילו אצלי, אם זכור לי נכון, היו כמה כאלה. שלם זה אף פעם לא היה, והדבר היחידי שבטוח זה שלא יצא לי מזה שומדבר. אתה כמו ילד עם רוגטקה. למה כמו. ילד חסר אחריות ולב עם רוגטקה. ואם כבר - לפחות תשתדל לירות בשני המושאים, אתה יודע.
הילד מסתכל עלי במה שנראה כסוג של רחמנות. ושותק. גם אני שותקת. פלאשבאק חולף בראשי על שתיקה עם האהוב. סרטים סרטים. אני קופצת על הילד ומצמידה אותו לאבן. תוציא לי את הדבר הזה מהגב!!!!!!! אני צועקת עליו, תוציא אותו!!!!!! אני מנערת אותו ומשליכה בכוח. הוא נופל, וקם באיטיות. אני מסתובבת עם הגב אליו. תוציא לי את הדבר הזה, אני אומרת בטון רגוע יותר, אני מבקשת. בבקשה ממך, פשוט תוציא אותו ו- שנינו משתתקים. ו- מה? הוא שואל בלעג. ואז אני אחזור אל היאוש שלי, שהיה גרוע מכל זה. אני חושבת. זה העניין? אני שואלת. הוא שותק, אבל עכשו מסתכל הישר אלי.
תוציא אותו. הוא מפריע לי. תוציא אותו, ה"לקח" אם אפשר לקרוא לו ככה, כבר הופק ויתפקד גם בלעדיו. הוא לא יתפקד בלעדיו. רק שתדעי. להוציא לך? כן. שאני אוציא לך, ואז שהוא יחזור אליך ואת לא תרצי? זה מה שאת רוצה?
הוא יחזור אלי? חחחח. הוא רציני. פניו המנומשים הטפשיים מסתכלים בי. סה"כ ילד, אינעל אדוני. בשביל הסיכוי ההרבה יותר מקלוש שהוא יחזור אלי אתה מצפה שאני אסתובב עם החץ הזה מעכשו ועד עולם? איפה גדלת. בטח לא בעולם שלי, שם התאהבות מחזיקה לא יודעת, דקה שתיים ובדר"כ מתפוצצת כל מקרה. ורק אני אבּלה, מסתובבת עם עניינים טפשיים שנים על שנים, רק כדי להפטר מזה בסופו של דבר ע"י הבא בתור שישבור לי את הלב. כמה פעמים היית מעורב בחיים שלי, בכלל? כמה?
אני חושבת עליהם. ועלי, כמה כאבתי. כל פעם. נכון, לא היו המון פעמים כאלו אבל כל פעם היה חתיכת רע. מה זה משנה, שיוציא אותו עכשו ונגמר. חבל שלא בא עוד כשהייתי צעירה. שעוד היה סיכוי לחיים נורמליים, מה שעכשו לא.
תוציא אותו. אני אומרת. תוציא אותו ודי. הוא נעמד מאחורי ומחזיק את החץ. כאב כה חד עובר בכל גופי ואני צועקת. רגע!! הוא עוזב, ואני, מסדירה את נשימתי, גונחת, לא אמרת שזה כואב!! כואב ככה. הוא מגחך- בטח כואב, מה את חושבת? תעשה את זה מהר, אני מבקשת. זבנג וגמרנו. יש סיכוי שאני אמות, ועוד פה על הדרך, איפה שמישהו ימצא אותי רק מחר, שאני אדוג. לעשות את זה? הוא שואל. כן. אני אומרת. משהו נשלף באחת מגופי, אני מרגישה כאילו יוצאים לי הקרביים ונשמתי נאלמת דום, אני נושמת, אבל אין כל ספק- אני מתה. אני שוכבת בחוסר תנועה על הדרך, מרוב כאב כבר לא כואב, ורק נשימותי, הנשמעות באזני, אומרות לי כי אני עדיין פה. עיני מתערפלות, אזני מצלצלות, ואני עוצמת את עיני. אמות לי כאן, באין רואים.
הילד מסתכל עלי, בפקחי את עיני, אין כאב בגופי. אני קמה מתנודדת על רגלי. כה כבדות.. כולי פתאום, כה כבדה! אני משתוממת. כוחי נעלם, אולי מעצמת האירוע, ואני חייבת להתיישב שוב. מה זה הכבדות הזאת? אני שואלת אותו. אותה כבדות, הוא אומר, הכל אותו דבר. לכי הביתה, הוא אומר את שמי בקול רם ואני מצטמררת. הכתף מטרידה אותי. אני חושבת עליו, אבל הוא לא שם. וייאוש כבד מכסה מקודם את עפעפי.
שנתי נודדת, כתמיד, רק שהיום אין חזיונו בא לחבקני. בתחילה אני מתענגת על העדרו. מרץ חדש ישן, על שאינני כנועה לכניעות הרוב ועל היותי עצמאית ובודדת ממלא אותי בשמחה. תמיד נראו לי טפשיים כל כך. האנשים. אם קורה שהוא עולה בזכרוני, עולה הוא כזכרון רחוק שאינו מכאיב. אני זוכרת אותו, אבל בשוויון נפש. אני זוכרת שאהבתי אותו, אבל אני לא מרגישה את זה. וזה מה שחשוב לי. חזרתי .איים באק. כוחותי מחודשים כפליים, מאחר והנסיון העמיד אותי, בתחילתו, במצב שחשבתי שאליו אני שואפת. וככל הנראה, שאיפה זו היתה במידת מה בלתי מציאותית. טוב עשיתי, בעניין החץ, אני חושבת.
ורק הילד ועיניו העצובות נשארות בזכרוני.
*
הוא כואב לי שוב. אני מודה בראש מורכן. אנחנו יושבים, אני והילד, על יד אותה אבן. יושבים ומשוחחים. כאילו אנחנו מן ידידים הנפגשים מדי פעם לכוס קפה. כאילו אנחנו מיודדים, כאילו אנחנו נהנים מזה. אמרתי לך, הוא אומר, קצת יותר רגש ניכר בקולו. מעין עדינות. אני לא יכול להוציא לך את החץ הזה. אז מה זה היה, כל הסיפור ההוא? את רצית, חשבת שרצית או רצית באמת, אבל החץ שלך נשאר אצלך כל עוד - כל עוד מה? אני שואלת. אני עייפה. דוקא בימים האחרונים אני מספיקה יותר, אני חושבת. פעילה יותר, אולי אפילו שמחה יותר. אז מה זה עכשו? מה? הוא לא עונה לי. מעשן ביחד איתי. מוזר שזה אפילו לא נראה מוזר. ילד מעשן, נראה לי עכשו זקן במקצת. עייפות עיניו מזכירה במשהו את שלי, כאילו גם עליו עברו חיים והוא עייף. אני שותקת ואנחנו מעשנים. נושפים את העשן לחלל האויר הקר ושותקים. ביחד. אני כבר לא נזכרת בשתיקתי איתו, היא רחוקה לי ומעוממת, ובכל זאת. חלקו של החץ בתוכי. ראשו, ליתר דיוק, כפי הנראה. כאילו אחד מאברי גופי הוא, משתלב בפעימות הלב והתרחבות הריאות. עם זרימת הדם ופעילות המעיים. כאילו תמיד היה חלק ממני. ומה, ילד? מה יהיה? שנינו עייפים. לא בא לי לדון בזה. כבדות באיברי. האם ראש החץ נמצא כדי להשאר? האם תמיד אכאב אותו באיזשהו מקום? הוא מגיח אלי בחזיונות יומִיים. לא בפעילות יומית וככה, אבל ללא ספק בנהיגה, למשל. אני רואה אותו פוגש את בני משפחתי, מצלם אותי לפני נישואינו. כאלה. ואנחנו רק שנינו. אני מספרת לו סיפורים משפחתיים. יש אצלנו מליון כאלה. למעשה - את זה עם התפוחים של אמא שלי.
הוא מעיר אותי מחלומותי- זז בפתאומיות. הוא לא מסתכל עלי. כאילו יש, או היה או יהיה, את כל הזמן שבעולם. הוא קם על רגליו. פניו אכן נראות כאילו זקן. הוא מנקה מעט את ברכיו. גם אני קמה על רגלי. לאט, אנחנו פוסעים בשביל. כשנגיע לצומת, נפנה כל אחד אל דרכו. הוא אל ממלכת השמיים, אני הביתה עם ראש החץ עודו בפנים בטני.
*
זהו. רק חשבתי לעדכן. זה נגמר זה עבר. לתמיד אולי. ?
נו מור ילדים מחופשים, נו מור פגישות על האבן. אפשר לנשום לרווחה. היה קשה אבל אנחנו עדיין פה. מובן? וחצים? אני לא בטוחה אם היו.
*
חזק יותר, כואב יותר, פתאומי והולם. למה? מה זה? פתאום ללא כל הכנה. חץ ארור. וארור יהיה הילד הזה כשאני תופסת אותו. כמו התקף לב, כמו טרגדיה פתאומית שאתה פתאום במצב X ללא כל הכנה, ומתפקד כחייל. כחיילת באמת, אני תופסת נשק ויוצאת החוצה. גם הסכין ברצועת הנעל המיועדת לה, חושך בחוץ, ואני יוצאת להלחם. אני זוכרת מי אני. מתהלכת בשקט גמור, כבר מרחוק אני רואה אותו, יושב על האבן. זה לא הילד. זה אהובי לשעבר, או שעיני משטות בי. הוא מכבה את הסיגריה וסתם יושב. אני בכפיפה ומתקרבת, אבל לא עד לשם. מסתכלת בו מבין העצים. חתול לא היה שומע אותי. דרוכה ומקצוענית כהרגלי, אני מתפקדת למופת. הרגלי הקשוחים מוכיחים שוב את עצמם, כשאני מרגישה שוב את שרירי רגלי ואת שרירי פני ואת שקטו המלא של הגוף, בהיערכו למשימה. תצפית. אני בוחנת את צלליתו. באור הירח הוא יושב, עם פניו כפי שזכרתי אותם, שחומים, בוהה אל המרחק. ממרחק כזה אין אני יכולה לקרוא את הבעת פניו. הוא נראה תמים, אבל המחשבות הן במשני כרגע. אני מוציאה את האקדח. במה שנראה כהילוך איטי, ובשקט גמור, אני מעלה את האקדח בידי השמאלית. היכון. כעקרון, עם הרעש הראשון, ויש כאלו בלילות, יטען גם הכדור האחד המיועד לו. חתולים עוברים, ענפים נשברים כשחיות עוברות שם, גם מכונית תועה יכולה לתת הזדמנות. יש לי זמן. אהובי קם מהאבן. הוא מתמתח מלוא גופו המאורך, מאוורר את שיערו הארוך ואוסף אותו שוב בתנועותיו הזכורות לי. מתגרה. הוא מתחיל ללכת. אני משתהה. הוא הולך ומתרחק, עדיין בטווח. אם רק יעז להפנות את ראשו, ימות, כי אירה בו. הוא לא מפנה. עוד מעט יחמוק מהטווח.
אני יורה. הטעינה והיריה חד הם. ט-ט-טם. ידי לא רועדת על ההדק, אבל נימי נפשי נרעדים. היריה נשמעת בחטף בקול עמום, משתיק הקול ממוסס את השמע. יריתי בו ואני מצפה לראותו משתטח, ורטט עובר בי כשאני רואה את גבו ממשיך בפסיעותיו. הוא לא מסתובב. האם החטאתי? הוא עובר את העיקול ונעלם מעיני. אני חושבת על חיוכו של הילד.
הוא כבר מת, אני מבינה פתאום, ולכן לא אוכל להרגו. הגעגועים אליו הם שנתעוררו בי פתאום. הם אלו שעדיין חיים בי. לא אליו, אל החץ. אותו חץ שגרם לי לרחף כאלה ולחוש את חסני המופלא מתעורר וחי ובועט ושר ורוקד. החץ שעינה אותי לאחר מכן כשאיבדתי את תחושתו של הסם. אותו סם חיים שמתעורר בהפתעה ומותיר אותך המום מעצמתו, מכוחם של החיים לגרום לך להרגיש. עד כאב. עד שמחה עד דמעות. עד הסוף.
סוף סוף
- סוף -
