|
|
|
|
|
התמונה השלמה - המטפל הפצוע | ראיון עם מאיה לילה חפר עו"ס, כותבת ומטפלת
|
|
את סיפורה האישי של פטרישיה דיגן רובנו מכירים, אנו מכירים היטב גם את הסיפור האישי המדהים שלה, כיצד הפכה ממאושפזת וחולה שהרופאים ניבאו לה ש"אם תיקח את התרופות שלה, תוכל לחיות חיים סבירים" לד"ר לפסיכולוגיה שמייעצת לאנשי מקצוע רבים ביניהם פסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש בנושא, ואישיות מוכרת אליה עולים לרגל מכל רחבי תבל כדי לשמוע הרצאות, להתייעץ ולחפש טיפול. גם הביוגרפיה של ביירון קיטי, מוכרת לרובנו. בירון קיטי, ששכבה על הרצפה בדיכאון עמוק, כי הרגישה שלא מגיע לה לשכב על המיטה במעון כלשהו בדיכאון עמוק במשך שנים, שהבינה כיצד לרפא את עצמה ויצרה את שיטת ה"עבודה" בה נעזרים רבים כיום.
למעשה אפילו מונח "ה"מטפל הפצוע" אותו הטמיע קארל יונג, לא הגיע יש מאין וכתבות רבות מדברות על אפיזודות והתקפי פסיכוזה שחווה שדווקא הם היו אלו שעזרו לו בעבודתו. סיפורה של מרשה לינדהאן, מייסדת שיטת ה DBT מעט פחות ידוע לנו. רק ב 2011 העזה מרשה לחשוף את סיפור חייה האישי. בראיון לניו יורק טיימס סיפרה מרשה בזמנו כי אושפזה בעברה במחלקה הפסיכיאטרית. מרשה עצמה סבלה לדבריה מהפרעת אישיות ובמחלקה נדרה כי כאשר תשתחרר תנסה לחפש שיטה שתעזור לה ולאחרים להתמודד עם ההפרעה. גם פסיכיאטרים מתמודדים קיימים כיום כמו פרופ` קיי רדפילד גיימסון, פסיכיאטרית ומתמודדת עם מאניה-דפרסיה שסיפרה "נפש לא שקטה" הוא אבן דרך חשובה בתחום ספרות המטפלים-המתמודדים, http://www.matarbooks.co.il/index.php?book=0136אז מסתבר שקיימים מטפלים לא מעטים שגם מתמודדים עם הפרעה או מחלה נפשית. חלקם כמו מרשה לינדהאן, דניאל פישר, קטי ביירון ופטרישיה דיגן ייסדו בעצמם מטודה פסיכולוגית משל עצמם שעזרה ועדיין עוזרת לאנשים רבים לצאת ממצבים נפשיים קשים ומצוקה. אם כך מדוע עדיין מטפלים רבים חוששים מהסטיגמה? למרות שיש מטפלים שכבר הפכו לאקטיביסטים בנושא, ישנם רבים שעדיין חוששים להיחשף, הסטיגמה והחרדה שמא מטופלים יחששו להגיע, יכולה לייצר פחד קמאי כמעט, וניתן כמובן להבינם כשמדובר במקצוע שלהם ובמטופלים והסטיגמה עדיין קיימת ומפחידה מאוד. "תיוג זה לא רק דבר חיצוני", אומרת מאיה לילה חפר, עובדת סוציאלית שעבדה ברווחה ובמקומות שונים ומתמודדת בעצמה שלא מפחדת להיחשף, "אחד הדברים הכי קשים לכל מי שקיבל אבחנה" היא אומרת "זה התיוג העצמי. הסטיגמה המופנמת של המתמודד על עצמו. הפחד הגדול מ"מה יחשבו עלי כל אותם אנשים שהכירו אותי לפני המשבר, איך אני אמור להגיד להם שאני חולה נפש"? הרי אפילו לא ניתן לכבס את המילה הזאת, כי המילה המקובלת היא "מתמודדים. שזו מילה יפה להפרעות נפש. קיימת אימה גדולה בתודעה הקולקטיבית שלנו משיגעון, המחשבה שמחלה יכולה לשנות את העצמי שלי באמת מאיימת. בתפיסה המערבית אנחנו לא רואים את גופנו כחלק מהעצמי, יכול להיות שרגלי יהיו חולות אבל אני אהיה בריא, כך שלחברה סביבנו יותר קל לקבל מוגבלות פיזית. הפחד משיגעון הוא פחד מפגיעה בתפיסת העצמי, שבעיני החברה במערב שווה למוות. מוות של הזהות. החוויה הזו מפחידה אותנו כתרבות, כי אנחנו קשורים לפרסונה שלנו. מושקעים בלטפח אותה, המערב מקדש את הפרסונה שלנו, בטח בימי הפייסבוק והאינסטגרם , הגדרת העצמי שלנו היא הנכס שאנחנו הכי מושקעים בו. מאין נוצר הפחד הגדול הזה בעצם?
הפחד מגיע מידיעה ברורה שלכל אדם יש רק וילון דק מאוד המפריד בינו לבין השיגעון. אני אוהבת לקרוא לכך מצבי תודעה, כולנו מכירים את מצבי התודעה הקיצוניים האלה במינונים מסוימים. כולנו יודעים מהו מוות פנימי. דיכאון הוא סוג של מוות פנימי, האדם חוצה סף כלשהו. אותה קולגה למשל שישבה לידנו בשולחן ופתאום קרסה, מעוררת בנו את ההבנה שגם אנחנו עלולים לקרוס, משום שעד לפני רגע השתייכנו לאותה קבוצה. אנו מבינים ויודעים שלא לעולם חוסן, שאף אחד מאתנו אינו חסין ומכיוון שרובינו לא מסוגלים להיות בנוכחות עם ההבנה הזו אנחנו מעדיפים להוציא את אותה קולגה מקבוצת השייכות שלנו, לספר את הסיפור בצורה שתבדיל ביני לבינה, הבחנה פסיכיאטרית היא גדר מצוינת להפרדה כזו.כארבעים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל כיום תחווה מתישהו בחייה, אירוע של משבר מז`ורי פסיכיאטרי, דיכאון` הפרעות חרדה או פוסט טראומה. כך שאם אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את גדר ההפרדה הזו בייננו לבין השיגעון אנחנו צריכים להשקיע הרבה אנרגיה ההכחשה והדחקה.האם לדעתך מטפלים המתמודדים או התמודדו בעברם עם פגיעה נפשית, רצוי שיחשפו זאת?אני לא חושבת שכולם צריכים להיחשף. בעיני זו בחירה מאוד אישית. חבר שלי שהוא הומוסקסואל שביקש לא להיחשף אמר לי פעם: "למה כולם צריכים לדעת מה אני עושה במיטה?", זו בחירה לגיטימית אבל אני כן מוכרחה לציין שאותם אנשים שבוחרים להיות אקטיביסטים, עושים שירות עצום לכל המתמודדים ובני משפחתם ומאפשרים להם לראות גם את הנורמליזציה של מה שעובר עליהם במצב משברי או כזה של הפרעה או מחלה נפשית. בשנתיים האחרונות אני כותבת המון בנושא. אין כמעט שבוע שבו לא פונים אלי בין שניים לחמישה אנשים. לא עבר שבוע שלא קיבלתי פניה אישית. אנשים שנמצאים בתוך הכאוס של המחלה או הפגיעה נפשית ובהתמודדות קשה, לא תמיד יודעים מה לעשות כי זה לא מדובר. אולי בקרוב, יתחולל הליך של יציאה מהארון גם של המתמודדים. אני מאמינה שברגע שנהפוך למסה קריטית של אנשים שיגידו לעצמם ולנו: "אני לא מוכן לחיות בארון הזה, הרי לא עשיתי שום דבר רע, ממש כמו שקורה בעשרים השנה האחרונות לגבי להט"בים, הם יוכלו לקבל את התמיכה לה הם זקוקים ואת ההכרה שאין שום דבר שהם לא יכולים להיות בגלל ההבחנה, כל אחד לפי מצבו האישי ולא לפי הכותרת. לצערי כיום השירות שניתן בבריאות הנפש עדיין שם בסל אחד את האדם שחולה בסכיזופרניה כרונית יחד עם אישה בת ארבעים שמתפרץ אצלה דיכאון, ולא נותן מענה אינדיבידואלי. אין ממש מענה של בריאות הנפש לאנשים שפתאום פרץ אצלם משהו. זה משהו שאני רואה גם אצל אנשים שאני מלווה ובאופן ספציפי נשים שמתמודדות עם דיכאון. הן עוברות חוויות מאוד מאתגרות כשהן מקבלות סיוע בבריאות הנפש יחד עם אנשים שיש להם פגיעה קשה ומתמשכת בתפקוד. מתחלים לאט אט לקרות דברים טובים. למשל הבתים המאזנים כחלופה לאשפוז, להם יש חשיבות עצומה. ואני מתפללת שיקבלו כבר את ההכרה מקופות החולים ולא יהיו תשובה רק למי שיש לו אמצעים כלכליים.לצערי רוב הטיפול הציבורי שמוצע היום הוא טיפול פסיכיאטרי ומדיקלי. דווקא הפסיכיאטר הוא זה שרואה את האדם פחות מכל אנשי המקצוע האחרים שמטפלים באותו אדם במסגרת, ועדיין המדיקלציה והפסיכיאטריה הם הנחשבים ביותר בקביעת הטיפול. הטיפול התרופתי היום הוא המשמעותי ביותר, אבל מחקרים בתחום מראים שבמונחים של שיקום, ריפוי וחזרה לקהילה, התרופות הן רק צעד בסיס ראשוני. אז בעצם קיימת חשיבות גדולה לדעתך לטיפול מערכתי?
יש שלב שהוא מאוד אקוטי במשבר הדורש אוריינטציה מערכתית וקוגניטיבית התנהגותית. רוב הפסיכותרפיסטים והפסיכיאטרים בשוק הפרטי לא מוכנים לפעול הרבה מחוץ לחדר הטיפולים ודווקא ניהול המקרה שחשוב מאד בזמן האקוטי לא מקבל מענה לרוב.מה דעתך על מטפלים המתמודדים בעצמם עם משברים או פגיעה נפשית? מהם היתרונות והחסרונות?
כמאמר הקלישאה "אין חכם בעל ניסיון" וזה מאוד נכון בתחום הזה, אנחנו יודעים באופן כללי על התחום של מטפלים מתמודדים מדברים אחרים שהם יותר מחקריים כמו למשל "טיפול בהתמכרויות", אנו רואים שמודלים שמבוססים על מכורים נקיים שמלווים אנשים בתהליכי הגמילה. דווקא הידיעה שהאדם שמולך הצליח בעצמו לצאת ממשהו שאתה עדיין נאבק בו, הוא מודל לחיקוי. האמונה שאם הוא הצליח אולי גם אני אצליח לצאת, נותנת הרבה כוחות ואופטימיות.כשאתה מגיע למטפל שמבין היטב מה עובר עלייך בגוף ראשון, פתאום יש איזו תחושה שאתה סוף סוף מובן באמת. כל כך הרבה פעמים בתוך חוויה מייסרת כמו למשל בחוויה של דיכאון מקננת התחושה ש"אף אחד לא באמת מבין. שהאחרים חושבים שאני במצב רוח רע, או יכול לצאת מזה ברגע".הידיעה שיש אדם מולך שהוא גם המטפל שלך שיודע היטב על מה אתה מדבר כשאתה אומר משפט כמו: "היום לא הצלחתי לצאת מהמיטה" נותנת את המקום להרגיש מובן ולא נשפט. יש את האמפטיה הזו החשובה כל כך וההבנה הלא תיאורטית של המטפל של המנגנונים הדינמיים שפועלים במקומות האלו, היא מאוד משמעותית בעיני במוכנות של המטפל להיות נוכח באזורים נפשיים קשים, לפחות אצלי.זה מוציא ממני מחויבות ואחריות. הטיפול הוא סוג של מחויבות ומעבר לזה אני חושבת שמתוך הידיעה האמתית על מהות סבל שהאדם שוהה בו, גורמת לי באופן אישי לתת לא רק את המאת אחוזים שלי, אלא את המאה ושלושים.מה זה עושה לך כמטפלת וכאדם שמתמודד?
עבודה בתחום הזה וגם אקטיביסטיות, היא לפחות לתחושתי היכולת לתת משמעות לסבל שעבר עלי. משמעות וסיבה, זה למעשה שם את כל הסיפור האישי שלי באור אחר. האנשים שמגיעים אלי הם נותנים לי משמעות מחודשת למה שעברתי והבנה שמה שעבר עלי לא היה לשווא. האם קרו לך מקרים בהם אנשים פחדו לפנות בגלל שידעו שאת מתמודדת?
למעשה בדיוק להפך, כל מי שפונה אלי בעקבות משבר, פונה אלי לרוב דווקא בגלל שהוא כבר יודע מי אני, לא משנה אם הוא הגיע דרך קריאה או המלצה של קולגה, רוב האנשים שמגיעים אלי כבר לא נמצאים במקום של התנגדות והתלבטות, והידיעה שאני מכירה את הסבל שלהם מאפשרת להם להבין שאני גם יכולה להביא איתי המו אמפטיה ויכולה לטפל בו אפילו טוב יותר ממה שמעולם לא חווה זאת.מאיה לילה חפר, עו"סית, מטפלת וסופרת מוציאה בימים אלו את הספר "רצוא ושוב" ואת הרצאה "כמו עוף החול- על דיכאון כהזמנה לצמיחה" במסגרת פרויקט מימון המון להוצאת סיפרה לאור, תוכלו לקרוא עוד בלינק https://bit.ly/2H66KFWניתן ליצור קשר עם לילה דרך הדף שלה "עוף החול-עוס לילה חפר" כתבות נוספות
מאמרים שיכולים לעניין אותך:
"מתאים לך ללכת לסרט אחי"? "לא עזבו, אין לי חשק - מאז ה - 7 באוקטובר אין לי חשק. סטנד אפ? הצחקתם אותי סתם לשבת לקפה? הקפה יהיה מר
זוהי שיחה די שגרתית בימים אלו. אמנם חלק מהאנשים עדיין מבלים, אבל תחושות של חוסר חשק אנהדוניה פשטה בעם מאז ה - 7 באוקטובר.
מה פתאום שאלך להופעה, כשיש שבויים מה פתאום שאשב לבלות כשיש נרצחים
ראה מידע נוסף..
ימים קשים עוברים עלינו כעת. ימי אופל שלא חווינו מעולם קודם. לא רק הניצולים והחטופים סובלים כעת, אנחנו כולנו חווים הלם, פחד ואפילו אשמה. מהי אשמת השורד?
ראה מידע נוסף..
פוסטים שיכולים לעניין אותך:
אני מסירה את הכובע בפני אותה אישה מבוגרת וכפופה הפוסעת באיטיות ברחוב. ידה הימנית תומכת בגבה להקל את עומס וזרמי כאב פריצת דיסק, אצבעות ידה השנייה מאדימות מכובד משקל של שקיות הפלסטיק העמוסות מזון בדרכה לתחנת האוטובוס להביא אוכל לבני משפחתה.
ראה מידע נוסף..
ראיון עם רותם פאר, מייסדת עמותת לנפ"ש ומחברת הספר "בית משוגעים"
את השם רותם פאר שמעתי לראשונה כשהצטרפתי לקהילה שהיא מנהלת בפייסבוק. קהילה גדולה שמונה אלפי אנשים שהמשותף לכולם היא ההתמודדות הנפשית עם מחלת נפש. אנשים כותבים ומבקשים תמיכה, ומקבלים המון הכלה וכוחות מחברים מתמודדים אחרים. לקהילה קראה רותם "לוחמי נפש", ביטוי המבקש לשנות את הסמנטיקה של מתמודדי הנפש לנרטיב שונה לגמרי של גבורה אמיתית בהתמודדות עם מחלה נפשית.
|
|
|
|
|
|
|
|
