אנטומיה של מגיפה או הצלת חיים? – הדיון בנושא הטיפול התרופתי

אנשים הסובלים מדיכאון, הפרעות שונות, חרדה והפרעות טורדניות שהחלו ליטול את כדור הפלא, דיווחו על שיפור ניכר באיכות חייהם ובמצבם הנפשי. בארצות הברית נמכר הכדור אף ללא מרשם רופא. כל אדם החווה משבר זמני יכול היה בנקל לגשת לבית המרקחת הקרוב ולבקשו.

כיום, שני עשורים לאחר פריצתו של כדור הפלא לשוק וקבוצת ה SSRI נמצא שחלק מהחולים שדיווחו על שיפור ניכר לאורך עשור או שניים, מדווחים לפתע על שינויים לרעה. השפעתם המיטיבה של הכדורים פסק או נחלשה, הגוף התרגל לתרופה והמירוץ למציאת כדור מיטיב חדש שיגרום להם לאותן תחושות של הקלה ומזור ממשיך.

העיתונאי והחוקר רוברט וויטאקר, חולל מהומה ומבוכה בקרב חוגים פסיכיאטרים רבים לאחר פרסום ספרו הידוע בשנת 2010: "אנטומיה של מגיפה" ובו הוא תוקף את חברות התרופות על קידום אגרסיבי ושיווק של תרופות פסיכיאטריות כאשר הם מפרסמים מחקרים מטעם ומשתיקים מחקרים סותרים. טענתו העיקרית של ויטיקר הינה כי השימוש הממושך בטיפול תרופתי לא רק שאינו יעיל אלא גם עשוי להזיק למוח ולגרום להחמרה.

יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי פרופסור חיים בלמקר, חיזק לאחרונה את טענותיו של וויטאקר,ויצא בקריאה לחברי האיגוד להפחית את מינוני הטיפול תרופתי בחולים בהם לא ניכרה השפעה מיטיבה של התרופה.

במאמר שפורסם בדה מרקר מתוך The marker week תומך בלמקר בעבודתו של וויטקאר :"בזכות עבודתו של וויטאקר" טוען בלמקר, "קיים שינוי בגישה המדעית". עוד הוא מוסיף כי :"יש לשקול הפסקה הדרגתית של טיפול תרופתי בחולים שלא הגיבו לתרופות במינון סביר ולא מגיבים כעת.. כך שלפחות לא יסבלו מתופעות לוואי".

קולו של וויטאקר שהגיע בשנה שעבר לביקור בישראל בעקבות ספרו "אנטומיה של מגפיה" והרצה כאן בנושא, מעורר מחלוקת ושאלות רבות.: האם אכן התרופות יעילות גם לטווח הארוך וכמניעה או שעליהן לשמש רק בעת התפרצות? האם הן מסוכנות לטווח ארוך או יעילות? מהי מידת הנזק והתועלת בלקיחתן כטיפול מונע לטווח הארוך?

יחד עם זאת גם נשמעים קולות המבקרים את עמדתו של וויטאקר. "אנטומיה של בלבול" מכנה זאת האתר פסיכיאטר ברשת. הטענה העיקרית של הכותב היא שחסר בספר עמדה המשלבת בין שתי הגישות זו האנטי פסיכיאטרית וזו שטוענת שחלק מהכלים הם תרופות. עמדה המבינה שהתרופות לא פועלות בצורה אידיאלית, כפי שהיינו רוצים שיפעלו, אבל שהן גם לא גורמות נזק כמו שהספר רוצה שתחשבו". האתגר לדברי לוינסקי הוא לזהות את אותה אוכלוסיה שאכן הטיפול התרופתי יעיל עבורה. לוינסקי טוען כי הספר מערבב בין קורלציה לבין גורם וכי אין כל הוכחה לכך שנטילת תרופות גורמת לתחלואה נפשית.
(פסיכיאטר ברשת – ד"ר ירדן לוינסקי)

גם בקרב מתמודדי הנפש הדעות שנויות במחלוקת. יש המתנגדים נחרצות לטיפול התרופתי שניתן להם וטוענים כי הוא מסב להם נזק. אחרים טוענים כי הטיפול התרופתי הציל את חייהם ואם יופסק או יורדו מינונים לא יוכלו להמשיך לתפקד ולחיות חיים תקינים.

נגד טיפול תרופתי לאורך זמן

א, מאובחנת עם דיכאון מזו`רי (השם המלא שמור במערכת):
"התחלתי לקחת טיפול תרופתי כשאבי נפטר. הייתי. הרופא הציע לי כדור בשם פרוזאק, ואכן ברגע שלקחתי את הכדור הכל השתנה. כבר לא כעסתי כל כך על מות אבי, הכאב הפך עמום. עטפה אותי הרגשה של שלווה גדולה. שאלתי את הרופא אם אני יכולה להמשיך לקחת את הכדור והוא אמר שכן, כמה זמן שאני רוצה וצריכה. לקחתי אותו במשך עשור עד שפתאום הפסיק להשפיע והרגשות חזרו. הכאב, הסבל, האובדן על מות אבי. הכל חזר לי בעוצמה מטורפת. ביקשתי להחליף כדורים. נתנו לי תרופות מהדור הישן והחדש וכלום לא עבד עד שהגעתי לטיפול רגשי ושם עיבדתי את הרגשות וטיפלתי בכאב ובאבל".

מה דעתך על הטיפול התרופתי שניתן לך?

"אני מבולבלת. מצד אחד זה נתן לי שקט של עשור שלם. בלי כעס ובלי כאב. יכולתי לחיות. מצד שני הבעיה חזרה ובגדול כי לא באמת טיפלתי בעצמי. היום אני מבינה שבגלל שלא סבלתי לא רצתי לטיפול נפשי, נזכרתי מאוחר מדי לטפל באבל. והסבל של הדיכאון חזר ואף יותר חזק מאי פעם. חבל לי שלא טיפלתי בעצמי בזמן".

ח` מאובחן עם הפרעה בי פולארית (השם המלא שמור במערכת):
"הטיפול התרופתי הציל את חיי. הייתי במצבים לא מאוזנים עם מאניה קשה. מצאתי עצמי במצב אכוטי. היה איזה משהו פרויקט שקיבלתי, הייתי אובססיבי לעבודה ולפרויקט. לא ישנתי ולא התגלחתי, לא התקלחתי ולא אכלתי כלום, נראיתי כמו צל. שלד. היו לי מחשבות פרנואידיות שאנשים מנסים להרוס לי את הפרויקט, היו לי התפרצויות זעם איומות. כשהופיע הדיכאון קרסתי לגמרי. זה סיוט. לא הייתי מצליח לצאת מזה בלי טיפול תרופתי. לא הייתי מצליח להתאזן, לתפקד, לעבוד. הייתי גומר באיזה בית חולים או חלילה במקום אחר. אם יפסיקו לי את הטיפול אני לא יודע מה יהיה מצבי. אני חושש שהמחלה תתפרץ שוב".

האם לאורך כל השנים אתה לוקח את אותו טיפול?
" החליפו לי טיפול תרופתי פעמיים אבל זה עבד וזה מה שחשוב לי. לאנשים פשוט אין מושג איזה סבל זה לחיות במצב כזה של מאניה בלתי נשלטת או דיכאון מטורף. קל מאוד לאנשים שמעולם לא חוו את הסבל הזה כמו וויטאקר להציע הפסקה או הורדה במינוני טיפול תרופתי כשהם עצמם לא נמצאים בסבל כזה. קל לשלוח אדם לטיפול פסיכולוגי בלי להבין שכשאדם נמצא במאניה או במצב של דיכאון הוא לא מסוגל אפילו לשבת ולדבר עם אף אחד ובטח לא להתחיל טיפול נפשי. אני בעד טיפול פסיכולוגי כמובן, אבל אני יודע בוודאות שבמקרה שלי בלי הטיפול התרופתי, לא הייתי מסוגל בכלל להתחיל טיפול רגשי או לנסות אפילו. זה עניין של ניסוי וטעייה למצוא את הטיפול התרופתי הנכון. אבל אסור לאבד תקווה וצריך המון סבלנות".

https://www.haaretz.co.il/.premium-1.4344823
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23496174

קריאתו של בלמקר לחברי האיגוד מהדהדת היטב, יחד עם זאת, ניתן בהחלט להבין את המבוכה המתעוררת בקרב אנשי הרפואה הנדרשים לקבלת החלטות לא פשוטות בלשון המעטה. קיים חשש הגדול כי הפסקה או הורדה של טיפול תרופתי, עשוי לגרום להחמרתה של המחלה בקרב מטופליהם. כיצד יוכלו לקחת על עצמם אחריות כזו לחייו של אדם?

ש לציין כי וויטאקר עצמו אינו נגד הטיפול התרופתי בכל מצב. "הייתי רוצה", הוא אומר, "לקבל טיפול תרופתי במצב של דיכאון או מצוקה", יחד עם זאת הוא עצמו סבור כי במקרים של התקף קשה ניתן לחשוב על טיפול תרופתי עד למצב של איזון ורימיסיה. טענתו העיקרית היא נגד השימוש המניעתי לאורך שנים. כמו כן מפנה אצבע מאשימה כלפי חברות התרופות כמי שממנות מחקרים מטעמן ומשתיקות מחקרים סותרים בתחום, מחקרים עליהם מסתמכים אנשי בריאות הנפש.
השימוש בטיפול התרופתי לדעת וויטאקר צריך להיות מבוקר ובעת התקפים בלבד ולא כאמצעי למניעת ההתקפים העתידיים לבוא.

עמדות שונות ומנוגדות נשמעות מדי יום. מהו הטיפול הנכון ביותר עבור החולים. האם יש להפחית מינונים? להמשיך לעשות שימוש בטיפול התרופתי כטיפול מניעתי למניעת התקפים עתידיים או אולי יש לתת את הדגש בעיקר על טיפול רגשי ומערכים מחזקים של טיפולי ממחלה להחלמה וללמד את המתמודדים כיצד להתמודד עם המחלה וההתקפים.

היבט נוסף הוא הטיפול התרופתי הניתן לילדים ואף לפעוטות. בלמקר התייחס בדבריו לכתבה תינוקות מקבלים תרופות ברחם ואשרת קוטלר התייחסה לשימוש המופרז בטיפול התרופתי לילדים במגזין עם ינון מילס. בכתבה נטען כי מאז החלה הרפורמה בקופות החולים זינק השימוש בטיפול התרופתי לילדים.

דו"ח שהוגש לאו"ם הדו"ח מותח ביקורת על המודל הביו רפואי ומבקר את המדיניות שירותי בריאות הנפש – כך לפי כתבה בהארץ. הטענה העיקרית כי אנשי בריאות הנפש נוטים להעדיף את הגישה ביו רפואית ולהעלים מחקרים המציגים אותה באור שלילי.

עמדות שונות ומנוגדות נשמעות מדי יום. מהו הטיפול הנכון ביותר עבור החולים. האם יש להפחית מינונים? להמשיך לעשות שימוש בטיפול התרופתי כטיפול מניעתי למניעת התקפים עתידיים או אולי יש לתת את הדגש בעיקר על טיפול רגשי ומערכים מחזקים של טיפולי ממחלה להחלמה וללמד את המתמודדים כיצד להתמודד עם המחלה וההתקפים. כרגע עדיין אין תשובות אחידות ומגובשות, ייתכן שנאלץ להמתין עוד עשור או שניים כדי להבין מה תהיה המגמה השלטת בעתיד בנושא ומהו הטיפול הנכון והמיטיב.

הערה: אין להפסיק או להוריד מינוני טיפול תרופתי ללא התחשבות בשיקול דעתו של הרופא המטפל, וכן ליווי, מעקב וייעוץ לאורך כל התקופה. הורדת מינונים או הפסקתם ללא בקרה קפדנית של הפסיכיאטר המטפל, עלולה לגרום להחמרה מסוכנת במצבים פיזיולוגים ונפשיים.

מידע נוסף:
https://www.themarker.com/news/health/1.5762815
https://www.thingsonmymind.com/?p=3663
רוברט וויטאקר ביוטיוב
https://www.youtube.com/watch?v=DAutEX6Agj0
https://www.youtube.com/watch?v=E6s08gP44YA
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4118946/

הכותבת/עורכת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה יצירתית טיפולית. עובדת בקידום פרויקטים שיקומיים המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית. shir-schwartz.com