בזמן שקראתי את הוואסטאפ של שני הלכו לי חמש דקות שלמות, שבהן פיקארו השיג עוד עשר נקודות, מיקאנדה הגיעה ל 150 ואספה כוח לשתק לחמש דקות כל דמות שמתקרבת, והחייל הכי חשוב שלי הירי, איבד אנרגיה אחרי שפיקארו שלח את החייל שלו ולא הייתי שם להתגונן, בגלל הציפצופים האלו בווטסאפ מאמא.
עידכנתי את הווסטאפ : השתק ל 24 שעות. לא כדאי יותר, מתישהו אהיה רעב.
דנה סימסה לי שהשיגה כוח חדש, שמחתי בשבילה, אני לא יודע איזה שם נתנה לעצמה ולא שאלתי. אם אנחנו אויבים במשחק, אין מצב שאמשיך לדבר איתה. אני מעדיף לא לדעת אם היא משלנו או מהאחרים.
בינגו. שישים נקודות. בא לי לשיר ולרקוד, אני קופץ על המיטה והכריות משמיע שאגת אריה ,עוד יומיים ואני מחסל להם את כל הצבא המחורבן שלהם. הם גמורים.
רציתי לכתוב לדנה ושי בווטסאפ, אבל החרא הזה פיקארו מתקרב שוב עם החיילים המרוטים שלו,
אני ודנה החלפנו פעם תמונות. זה היה אחרי שקישקשנו בווטסאפ מדי פעם ויצא לנו חישוב שאנחנו בקשר ווטסאפי כבר מעל שנה. היא נראית נחמד במציאות לא כמו דומינאלה אמנם, אבל בסדר גמור. ממש מזל שאני לא יודע איזה דמות היא במשחק, כי אז הייתי עושה השוואות. בינה לבין דומיניאלה למשל. דומיניאלה יפהפיה, מזל שאני לא יודע מי משחק אותה כי הייתי מתאהב תוך שניות, לבחורה שתבינו יש צבא של אלפים.. אלפים. פעם הציעה לי אפילו לקבל ממנה כוח שהופך חיילים לזומבים לחמש דקות. , מותק של בחורה. כלומר, היא לא בחורה, היא משחק, אבל היא מותק. באמת.
דפיקה בדלת של הבית, בטח ועד הבית, אני נועל את הדלת. הוא לא יכול לעשות כלום.
דנה שלחה לי כתבה בוואסאפ. מסתובב סיפור על איזה בחור בניו מקסיקו שהפסיק לשחק כי הכריחו אותו לצאת לעבוד, כלהצבא שלו הושמד, הכוחות נעלמו, זרקו אותו מהמשחק והוא נכנס לדיכאון קשה.
קראו לו במשחק שריפוני או משהו כזה, לא הכרתי אבל אם הייתי מכיר, יש מצב שהייתי מלווה לו כמה חיילים. אולי הייתי נותן לו איזה כוח משלי,
אני רעב, ממש רעב. יצאתי לשנhיה לקחת פיצה ומיד חזרתי.. אני מת על הפיצות של דומינוס, אבל זו בעייה. אני חייב לשמור על שתי הידיים שלי במשחק. אם אני אוכל ביד אחת ומשחק ביד שנייה, אני מאבד כוחות ונקודות וריכוז.
את הפיצה, בלעתי בשני ביסים גדולים, אני מת לקפה וסיגריה. סיגריה אני יכול להדליק, גם לגימה מהקפה זה בסדר, אבל זה גורם לי לרצות ללכת לשירותים, קפה עושה לי פיפי מטורף. חמש דקות בשירותים, חמישים דקות מאמץ להחזיר לפיקארו על כוחות חדשים. אין לי ברירה, אני עובר לאפליקציה של המשחק בסמארטפון
חמישים. חמישים נקודות ועשרים חיילים חדשים. זה מה שהיא אספה תוך שתי שניות, דומניאלה. אני גאה בה. זרם חם של רוך פושט בבטני. דומיניאלה אני לוחש, דומניאלה הגיבורה.
מישהו מנסה להתקשר אלי בסקייפ, שכחתי להשקיט
איפה פיקארו ? הוא לא במשחק. בטח הנער המחוריין שמפעיל אותו הלך לישון. אני יכול לנוח קצת.
פני אדם כבן חמישים על המסך. עורו שחום, קמט בצורת קשת מעטר את מצחו, וליד זוויות פיו מתקבצים להם קמטוטים נוספים.
-סליחה על ההפרעה
-אה? מי זה? מי אתה?
-אל תבהל, אני קרוב משפחה של אמא שלך, זוכר את גרבר מהקיבוץ? אני חבר טוב שלו. אם יש לך זמן אשמח לשוחח כמה דקות.
-סבבה, רק שאין לי זמן. חייב לגייס חיילים, עוד תשעים נקודות ופיקארו מתרחע
-אני לגמרי מבין. פיקארו נשמע באמת מסוכן.
-מה?
-אני מבין למה אתה בלחץ, למדתי קצת את המשחק בעבר, יש דרכי קיצור, קודים שאני מכיר, אם תרצה. אני מניח שפיקארו משתמש בהם? רוצה לרשום?
- כן בטח, בטח... רגע.. מביא עט...
-אז ככה, ברגע שהוא...
-
התרעת אפילקציה: פיקארו מתקרב לחיילים שלי עם 3 כוחות חדשים וצבא של אלפים. גמדים קטנים דופקים עם פטישים על מצחי וראשי, אני מנתק את הסקייפ ולוקח אופטלגין וכדור הרגעה נוסף.
איזה דפקי, נרדמתי. נפלתי כמו פגר לחמש שעות. שני חיילים מהצבא שלי הוכו קשות, אחד נלקח בשבי ואחד מת. .
מתפוצץ לי הראש, אני רוצה לישון אבל אין מצב. פיקארו התעורר ומתחיל לצבור נקודות וקסמים חדשים, אני אף פעם לא יודע מתי יחליט להתקיף שוב. אני אף פעם לא יודע מתי יחליט לגמור איתי סופית.
