פיקארו אסף היום כמה כוחות חדשים. ראיתי אותו מתקרב אלי, היו לו : כוח אש, כוח להעלים אחרים וכוח לגנוב כלי נשק חשובים, הוא עוד לא אסף כוח שהופך אותו לרואה ולא נראה, שזה הכוח שאני הכי רוצה להשיג והכי מ פחד שפיקארו ישיג לפני. בחמש וחצי שני שלחה לי ווסטאפ ארוך ומתיש. רפרפתי מהר, היא כתבה שם כמה היא מתגעגעת, כמה היא רוצה שאצא לסאלון וכאלה, בינתיים פיקארו השיג חמישים נקודות חדשות, חסרים לו לפי החישובים שלי עוד כמה אלף חמש מאוד כדי להשיג את הרואה ולא נראה. אין מצב שאני נותן לו להגיע לשם לפני.
"טרגדיות רבות קרו לי בחיי" כתב פעם סופר מפורסם "מעטות מהן גם התגשמו" המשפט הזה מדייק את שאנו חשים בעת חרדה או התקף פאניקה. חרדה זו חוויה קשה בלשון המעטה. ולא רק נפשית, גם הגוף מגיב לרוב בדופק מואץ, זיעה קרה, נשימות מהירות. המוח מגיב כמו בעת סכנה ומפעיל את מנגנון ה"קפא או ברח" ממש כאילו נתקלנו בנמר או חיה מסוכנת המאיימת עלינו
כשאדם יקר לנו שרוי בכאב ובסבל, אנו מיד מגייסים אמפתיה וחמלה. סביר להניח שנדבר אליו ברכות, ננהג בו בעדינות ואהבה. אבל מה קורה לנו כשאנחנו מצויים בסבל או משבר? מהי מידת החמלה בה אנו נוהגים כלפי עצמנו? אילו משפטים אנו נוהגים להשמיע לעצמנו בזמן של כאב וסבל? האם אנו יודעים להרגיע את עצמנו, ללטף, לומר דברים מעודדים, לנהוג בעצמנו ממש כשם שהיינו נוהגים בחיה פצועה או בילד קטן ופגוע?
