|
|
|
|
|
אני מסירה את הכובע בפני אותה אישה מבוגרת וכפופה הפוסעת באיטיות ברחוב. ידה הימנית תומכת בגבה להקל את עומס וזרמי כאב פריצת דיסק, אצבעות ידה השנייה מאדימות מכובד משקל של שקיות הפלסטיק העמוסות מזון בדרכה לתחנת האוטובוס להביא אוכל לבני משפחתה.
אני מסירה את הכובע בפני אותה האם. בשארית כוחותיה קמה ממיטתה בשביל לשחק מעט עם בנה בן החמש, לחייך, לחבק וללטף לנסות להתעלם ולו לרגע מריח הכימו,ההקאות והכאב אני מסירה את.הכובע בפני כל אלו שקרסה נפשם, אבל ממשיכים להתעקש לנסות לטעת באחרים תקווה, נחמה וחמלה. אני מסירה את הכובע בפני הציניים, המיזנטרופים, העצובים, הכועסים המיואשים שבפינה סמויה, נסתרת מעין בליבם השבור קיימת חלקה קטנה, לא מעובדת, מחכה לדישון, זריעת נבטים חדשים של תקווה ואהבה. אני מסירה את הכובע בפני תעצומות הנפש של בני האדם.
|
|
|
|
|
|
|
|
