פנינה לוי, מדריכת הורים ויועצת משפחה:
"בהצבת גבולות גם לבריאים וגם לאנשים חולים, הדבר הכי חשוב הוא העידוד. אנו תומכים בהם במקום הזה. זה לא להציב את הגבולות בצורה חדה וכואבת. המטרה בסופו של דבר שהוא יעשה את הדברים בלי שנצטרך לומר לו זאת כל הזמן".
התוצאה תייצר אצלו הבנה. אבל חשוב לציין כי תוצאה אינה עונש. - איני מענישה אותו על מה שעשה. אני מראה לו את התוצאה של מה שעשה. למשל. אם אדם לא מסדר את חדרו, אמנע מלהיכנס לחדרו, לא כדי להעניש, אלא פשוט כי זה לא נעים לי להיכנס לחדר לא מסודר. . אבל אם החדר נעים ונקי, , אני כן אשב איתו ואדבר. הוא למעשה חווה תוצאה הגיונית למעשה שלו.
אם הוא לא מסדר את החדר למשל, הוא יאבד את השיח איתך?
לא דווקא מאבד. הוא חווה תוצאה. למה אנחנו מגיעים עם כל הכללים והחוקים כדי להכין אותו לחיים האמיתיים. אם קורה משהו ונכנסתי בקיר, הקיר לא מעניש אותי, אני אחווה את התוצאה הטבעית. אלמד לא להיכנס עם הראש בקיר כי זה כואב.
למשל אדם שלא מוכן להתקלח. במקום הזה אנו יכולים לומר: תשמע אני מאוד אוהבת אותך ואני רוצה להיות איתך ולחבק אותך אבל לא נעים לי שאתה לא נקי ומריח לא טוב, לכן אני לא יכולה לחבק ולנשק אותך, אבל אם תלך להתקלח אני אשמח לחבק אותך. אני לא רוצה ליצור תחושה של דחיה, זה לא דחיה. אין לי שליטה אם הוא יתקלח או לא, יש לי שליטה רק על עצמי. אני לא פוגעת בו, אני שומרת לעצמי. אני שומרת על הכבוד של עצמי.
את בעצם שומרת על הגבול של עצמך?
כן. כך הוא לומד את הדבר הזה דרכי. אם הוא לא יתקלח יש לזה תוצאה. וזה מאפשר לו בחירה האם להתקלח או לא.
מה זה בעצם גבול? למה אנחנו צריכים גבולות?
גבול זה קצה תחום שאני יצרתי מתוקף היותי סמכות עליונה על הגוף שלי (כמה אני מוכנה לספוג ואיפה הגבולות האדומים שלי) כל זה מושתת על הערכים שבחרתי לנהוג לפיהם. כמו אהבה עצמית - שמירה על כבודי. אני לא מוכנה שיפגעו בי וגם לא רוצה לפגוע באחר.
למשל אם מישהו בא ומתקרב אלי באופן תוקפני והוא חוצה את הגבול שלי. סביר שאני אגיב בבריחה או במלחמה נגדו או שאעשה משהו אחר שיגן עליי מבלי לפגוע בכבודו.
הגבול הוא קצה התחום. אני קובעת אותו. אני קובעת את המרחב הבטוח. מודעת לא פועלת רק כשמישהו כמעט חוצה אותו.
על מי נועדו הגבולות להגן? על מי שחוצה אותו? על מי שנפגע מחציית אותו גבול, על שניהם?
"היזהר מזעמו של אדם סבלני״ כי בסופו של דבר בסבלנותו הוא מוותר על הצבת גבולות אבל כשזה חוצה את הגבול, הוא מתפרץ עליו ללא התראה. הגבול נועד להגן על 2 הצדדים.
כמו ההורים שמנסים לשמור על אווירה טובה בבית אז הם מוותרים על הגבולות. אבל בסופו של דבר הם מוצאים את עצמם מתפרצים על הילדים ההמומים שאינם מבינים מה קרה ויחוו בהמשך פחד מהתגובות הלא צפויות של ההורים.
תחשבי שאת עומדת על צוק ויש לך רדיוס של 5 מטר שאת יכולה לנוע בו מבלי ליפול, את על אופניים ואין לך שם גדר. האם תרכבי קרוב לקצה? לא. את תצמצמי את המרחב שלך מתוך פחד לאבד שליטה וליפול לתהום.
זה מה שקורה לילדים שלא מציבים להם גבולות ברורים, הם מצמצמים את התנועה שלהם. ההתנהגות שלהם תתבטא ב 2 אופנים עיקריים או חרדות או התפרצויות זעם. הם יכעסו על ההורה כי הוא לא שומר עליו או יפחדו מכל דבר פעוט כי אין מי שישמור עליו.
ומה לגבי אנשים מבוגרים? האם יש דרך לעזור לאנשים מבוגרים שמתקשים לשים גבולות לעצמם או לאחרים?
כן. המודל שלי מדבר על 5 עקרונות בהצבת גבולות. הוא מתאים להורים לילדים וגם למבוגרים.
מי שמציב את הגבולות חייב לחשוב היטב למה הוא רוצה להציב את הגבולות, על מה זה יושב ורק אחר כך לחשוב איפה מתחיל ונגמר הגבול, כדי לדעת מתי לפעול.
לפעמים עזרה מקצועית תיתן לו כלים איך לעשות את זה נכון ואיך להבין את הגבולות של עצמו טוב יותר.
ומה לגבי אנשים שמתקשים ליצור לעצמם גבול בגלל מחלה, כאשר חלק מהמחלה זה קושי בתפקוד?
הויתור מצד המטפל (או כל דמות תומכת) הוא אחד הדברים שמזינים את המחלה. למשל - אני מתקשה להרים את עצמי להתקלח, בגלל קושי נפשי עמוק. האדם שאמור לעזור לי מוותר לי בכל פעם שקשה לי. אם הוא ויתר אז כנראה שאני באמת לא מסוגל. מכאן אין סיכוי שארים את עצמי אלא להפך, לא אנסה אפילו.
ואז בכל פעם שיגידו לי קום להתקלח או לבצע פעולה מסוימת, אגיד : אני בדיכאון עזבו אותי, בכל פעם שעוזבים אותי - מוותרים עליי ואני על עצמי.
הדרך הנכונה לעזור לאותו אדם הסובל מדיכאון היא - אני יודעת כמה קשה לך עכשיו. אני מבינה שזה מרגיש בלתי אפשרי, אבל אני מאמינה בך ויודעת שאתה תצליח - אתה תמיד מוצא את הדרך.
המסר כאן שונה לחלוטין, לא לחצתי אותו אבל בהחלט נתתי לו כוח.
חשוב שאתן לגיטימציה לקושי, שלו, לתת לו תחושה שאני מבינה מאוד את הקושי שלו, אבל מאמינה שהוא מסוגל לעשות את זה. וכשהוא עושה אפילו צעד אחד קטן - בהצלחה הקטנה הזו אשתמש, כמטפל, לפעם הבאה - זוכר איך הצלחת לקום בפעם הקודמת? כי עכשיו זה קונקרטי - שנינו יודעים שזה אפשרי ואתה מסוגל.
כשאכן יצליח לעשות זאת, אוכל לומר לו : "איזה יופי, תראה איך אתה תמיד מצליח לאסוף את הכוחות שלך ולעשות את זה למרות הקושי".
ואם הוא לא מצליח למלא את המשימה? התחושה של הכישלון היא חזקה והוא יכול להגיד אני לא אנסה שוב.
אני אשאל אותו כיצד אוכל לעזור לו להתגבר. מה יכול לעזור לו. גם כשהוא חושב על עצמו שנכשל, אני אזכיר לו שמחר יום חדש, ומאוד ייתכן שמחר הוא יעשה צעד אחד קדימה:.ישטוף את בית השחי, או את הראש. כל פעם צעד אחד. ההתקדמות מעודדת תחושת שייכות. היום התקדמתי צעד אחד אתמול שניים, המטרה לא מעניינת כרגע אלאל ההתקדמות. אפשר להגיד לול: אתמול לא ניסית, היום נ יסיסית, ומחר תתאמץ עוד טיפה. כל יום נתקדם עוד טיפה, זה מה שנותן כוח ומוטיבציה. כמו שאני אגיד לעצמי אני רוצה לרדת 30 קילו, אני לא אנסה אפילו, אבל אם יגידו לי, תוריד חצי קילו, זה כבר נשמע לי יותר קל.
מטרות קטנות אם כך, הן ישימות יותר?
נכון, כשמסתכלים רחוק מדי זה מדכא. בעיקר אדם שסובל מדיכאונות זה יותר מדכא אותו. לכן התומך תפקידו לתמוך, לייצר סביבה שאפשר לעבוד בה. לא לעשות בשבילו את העבודה ולא לייצר עונשים.
אני יודעת שאימהות אוהבת לתת פרסים
כן, הן נותנות פרסים לפני שהוא עוד עושה משהו.
לא לנסות לפצות או לאיים. לא להוריד להם את הראש אלא להרים לו את הראש?
אני בעד לתת כמה שיותר את המושכות. רק כך הם יגלו על עצמם כמה הם מסוגלים לעשות.
אם נאיים, נשחד או נפצה אותם כדי שיפעלו - שימת הלב שלהם תהיה ממוקדת לפיצוי או לאיום ולא על הפעולה שהם עשו או צריכים לעשות. הם יזכרו רק את מה שגרם להם לעשות את מה שהם צריכים ולא להצלחה של הפעולה עצמה.
מהו תפקידו של המטפל או התומך?
תפקידו של תומך הוא לא לפתור את התסכול או להקל על הקושי. התפקיד שלו גם לתת לאדם לחוות את התסכול, ולהתמודד עם הקושי, אבל להיות שם איתו בתסכול. מטפלים לומדים את זה. זו מהות של הטיפול, התמיכה הזו.
אני מניחה בשיטות ה"גל השלישי" יש פחות רצון להסביר ולתת עצות אלא פשוט להיות עם האדם, לשאול שאלות, להחזיק את הכאב איתו והתשובות יבואו ממנו?
בדיוק. וגם כשאני שואלת את אותו אדם, שאלות, אני לומדת להכיר אותו יותר טוב וכך אוכל לעזור לו יותר טוב. הרבה פעמים אנחנו עוזרים במשהו שהוא לא צריך, ואז העזרה הניתנת מהכיוון הלא נכון. אמנות שאילת השאלות זה גם מה שמטפלים לומדים כי זה המפתח להצלחות בטיפולים בתחום הרגשי.
אולי גם אנשים שמתמודדים עם קשיים, לא מחפשים עצות או שנפתור להם את הבעיות? הם צריכים את הכלה והתמיכה
נכון כשאת מביאה עצות, הוא לא תמיד מסוגל ליישם וזה מתסכל ופוגע בדימוי העצמי. זה אפילו לא עניין של רצון אלא למה הם זקוקים. להזכיר לו את החוזקות שלו, ומשם להגיד: כן, זה חרא. מסכימה איתך. מה אפשר לעשות? תגיד לי. בוא נדבר על זה. ורק אז אפשר להנחות אותו איך לעשות את מה שהוא רוצה כדי להגיע ליעדים שלו.
אם מקלחת למשל זה משהו שהוא מתקשה בו אבל ייתכן ויש משהו אחר המהנה אותו כמו לשמוע שירים ביוטיוב למשל. אז אפשר להגיד לו, אחרי המקלחת תוכל לשמוע שירים ביוטיוב
או אפילו תוך כדי מקלחת. תוך כדי המקלחת הוא יכול לשמוע שירים, הוא יחליט מה עדיף לו.
מה המסר שתרצי להעביר להורים?
אני מאמינה שכדי לשנות את החברה שלנו, אנו צריכים להתחיל מהילדים, לתת להם סביבה תומכת, תחושת שייכות, עוגן ערכי ודימוי עצמי בריא. להורים יש את היכולת לספק להם את כל זה, הם פשוט לא תמיד יודעים איך. לכן גם בחרתי להיות יועצת משפחה ומדריכת הורים.
פנינה לוי - יועצת משפחה ומדריכת הורים
מתמחה בהורות לפעוטות ילדים ומתבגרים.
מפתחת המודל להצבת גבולות.
לפניה ישירה - https://bit.ly/3vPw0et
יוטיוב - https://www.youtube.com/channel/UC3nTCp9F-vw5-2loDAs4nNg
פודקסט ״פנינים להורים״ - https://anchor.fm/pnina-levy
קליניקה: רעננה, כרכור
הכותבת/עורכת שיר שוורץ, עובדת בחברת פרויקטים שיקומיים, מנחת סדנאות כתיבה טיפולית וכלים וקלפים השלכתיים
