"פחות אבל עוד כואב" – איך מתמודדים עם עלבון?

לכאורה "אותה גברת בשינוי אדרת" – בדרך אחת אנחנו מחזירים מלחמה לאדם אחר, בדרך השנייה אנחנו משתיקים את עצמנו, מרכינים ראש אבל הולכים הביתה פגועים ועצובים.

אריק ברן ותומס הריס, התבססו על תורת המשחקים כשפיתחו את תיאורית ה"אני בסדר – אתה בסדר" למעשה בתיאוריה זו קיימות 4 הנחות שהן למעשה הסכמים או אמונות שאנשים מאמינים להם ופועלים לפיהם לאורך חייהם:

אני בסדר – אתה בסדר – התגובה לפגיעה: הבנה שהאדם השני מצוי גם הוא בטירדה וקשיים ואינו קשור אלינו. דיבור אמפטי קצר, חיוך, התעלמות אם האדם ממשיך להתרגז.

אני לא בסדר – אתה לא בסדר – התגובה הסבירה לפגיעה: ריב עם האחר

אני לא בסדר – אתה בסדר – התגובה הסבירה לפגיעה, האשמה עצמיתו התנצלות
ימימה זצ"ל הרבתה להסביר לנשים שלמדו אצלה כי: "מריבה מתרחשת כאשר האדם מערבב את העומס שלו עם עומס של האדם האחר. כלומר כאשר אתה עמוס מאוד בכעס וכאב, ואתה נתקל באדם אחר ומערבב את העומס האישי שלך עם העומס שלו שאינו קשור לשלך.

לדוגמא כאשר אדם שמרגיש כל חייו שהוא לא בסדר וגם אחרים לא בסדר נתקל בפגיעה, סביר להניח שינסה לייצר ריב עם האדם האחר, כאשר אדם שמרגיש שהוא לא בסדר והאחר בסדר נתקל בפגיעה ממישהו, סביר להניח שהוא ישתוק וילך הביתה למחות את הדמעות ולעשות חשבון עם עצמו מה עשה לא בסדר שהאדם השני פגע בו כך. אולם כאשר אדם מרגיש שהוא בסדר וגם השני בסדר, הוא עשוי להבין כי הפוגע לא התכוון לפגוע בו באמת, ולמעשה הפגיעה עצמה לא ממש קשורה אליו ולכן די מהר הוא יוכל לעבור לסדר היום.

אנשים החווים קשיים בויסות רגשי, בעיקר אנשים עם הפרעת אישיות, מתקשים מאוד לשאת פגיעה, כל פגיעה קטנה, כל מילה שנאמרת להם יכולה לגרום לכעס, לערעור ה"אני" והבטחון, להורדת מצב הרוח ובמקרים קיצוניים אף להתקף זעם. במקרים כאלו כדאי להעזר גם בטיפול כדי לתרגם את ההבנה הקוגניטיבית (שלחלקם הגדול כבר יש) גם למעשים ולרגשות. מאחר שזה לא באשמתם (והדגש הוא על:"לא באשמתם"), הם לרוב פשוט לא שולטים בכאב של הפגיעה ובהצפה הרגשית שכל פגיעה יוצרת אצלם ובסערת הרגשות והזעם שכל טריגר מעורר.

אבל גם אנשים ללא הפרעות אישיות, בעיקר אלו הרגישים מאוד, יכולים להרגיש מוצפים מאוד ובעצם כולנו פגיעים וכואבים עלבון. כשזה בא מאנשים זרים אנחנו עוד יכולים להרחיק זאת מאיתנו, כשזה מגיע מאנשים שאוהבים, זה כואב פי שניים.

בספר "ארבע ההסכמות" מדבר דון מיגל לואיס על ארבעת ההסכמים שיכולים לשנות את חיינו. אנחנו נתמקד הפעם בהסכם השני, מאחר והוא זה שעליו נכתבה הכתבה: "אל תקחו שום דבר באופן אישי"

"שום דבר שאנשים אחרים עושים" מסביר דון מיגל "אינו נעשה בגללכם. הוא נעשה בגללם. כל האנשים חיים בחלום משלהם. בתודעה האישית שלהם". ועוד הוא מוסיף: "גם אם אחרים מעליבים אתכם באופן ישיר, אין לכך קשר אמיתי אליכם, הדברים שהם אומרים, המעשים שהם עושים והדעות שהם מבטאים, תואמים להסכמים הקיימים בתודעתם. הוא נותן דוגמא על עצמו ומוסיף: "אתם עשויים לומר לי שמה שאתה אומר פוגע בי, אבל לא הדבר שאני אומר פוגע בכם, כי אם העובדה שהדברים שאמרתי נוגעים בפצעים שכבר קיימים בכם".

תרגיל שיכול לעזור הוא תרגיל כתיבה שאני אוהבת לקרוא לו :"להכנס לעורו של האחר" זה תרגיל שמצריך המון אמפטיה ובדרך כלל עושים אותו בסדנאות כתיבה מתקדמות, אבל אם אתם אנשים רגישים מאוד, תוכלו לנסות :

היזכרו בפעם שבה מישהו עקף אתכם בכביש, הרגיז אתכם, פגע בכם ברחוב, במכולת, בתור לרופא (מומלץ לבחור בפגיעה מזרים, משום שפגיעה מאדם קרוב כבר יכולה להגיע למקומות של מערכות יחסים ומורכבויות ולאו דווקא פגיעה אחת.

נסו להמציא את יומו של האדם שפגע בכם. החל מהבוקר שבו התעורר, מה עשה? עם מי דיבר? האם רב עם אישתו? האם נלחץ בעבודה? האם קיבל הודעה קשה על מצב כלכלי או בריאותי? נסו לתאר את יומו עד הרגע שבו פגש אתכם במכולת/סופר/רחוב ואמר את הדברים שאמר.

התרגיל הזה אמנם אינו פשוט, הוא מצריך המון אמפטיה ומומלץ לעשות אותו רק לאחר שיש כבר איזה מרחק מזמן הפגיעה של שבועיים לפחות ויותר והכעס נמוג. ייתכן שבהתחלה תכתבו יותר את הכעס שלכם מאשר את האמפטיה ותיצרו את האדם שפגש בכם ברחוב כדמות דמונית או שטנית, זה בסדר גמור, מאחר וגם זה פורקן של הרגשות, אבל אחרי שתפרקו את הכעס ושדון הכעס יירגע מעט, נסו לכתוב את התרגיל שוב, אולי כמה ימים אחר כך, כשאתם יותר רגועים ופחות כעוסים, נסו להכנס לעורו של האיש/ה שפגע בכם וליצור דמות בשר ודם. נסו לחשוב מה קרה לאותה דמות באותו היום ומדוע הייתה כל כך כעוסה ופגועה בעצמה עד שלא יכלה להתאפק והוציאה כעס על אדם זר (אתם) במפגש מקרי.

התרגיל הזה יכול ללמד אותנו, שגם כשאדם אומר מילה פוגעת, לרוב הוא אמר אותה לא מתוך רצון לפגוע בנו, אלא בשל כאב או מצוקה שהוא עצמו חווה. או כמו שאומר דון מיגל נסים:"אל תקחו שום דבר באופן אישי". למעשה רוב האנשים בעולם מרוכזים בעיקר בעצמם, אם אין לכם אישיות נרקיסיסטית המחשבה הזו יכולה להקל מאוד עליכם להבין שכל מה שאדם אחר עושה או אומר אינו קשור אליכם, לרוב הוא קשור אליו ולכאב, כעסים או המשקעים שהוא סוחב איתו.

אנשים רגישים מאוד, נמצאים בסיכון להפגע יותר מכל אחד אחר, אבל חלקם גם ניחנו ביכולת דווקא בשל הרגישות הגדולה לזהות מצוקה וסבל אצל אחרים. אם ניחנתם ברגישות גדולה, אתם יכולים גם לזהות את המצוקה של האדם הפוגע, ולהבין שדבריו נובעים ממצוקה אישית שלו ומכאב.

מה עושים? מה אומרים כשמישהו פוגע בכם?
1 . עד כמה שקשה לכם, נסו לא להתפרץ ולא לפגוע חזרה. שימו לב לרגשות שעולים בכם, תנו להם להיות אבל בלי להתפרץ. נסו להסתכל על הסיטואציה קצת ממרחק, כמו מישהו שרואה סרט.

2. אתם בהחלט יכולים לא להגיב ולהתרחק, אבל לא להגיב לא פירושו לשאת את העלבון אתכם כל היום כי אז אתם פוגעים בעצמכם. זיכרו שהעומס של האחר אינו קשור אליכם. הוא תמיד שייך לו, רק לו. אינכם צריכים לסחוב על גבכם את העומסים של האחרים.

נסו לבדוק מה פגע בכם בדברים? מדוע כל כך נפגעתם מאדם שזעף בגלל תור במכולת או בגלל שעקף אתכם בכביש? הזכירו לעצמכם שוב ושוב, שהאיש אינו מכיר אתכם, הוא אינו יודע מי אתם וסביר להניח שלעולם לא ידע, לכן כשהוא פוגע בכם, מבחינתו הוא פוגע באדם זר ולא בכם או בעצמיות שלכם, לא באישיות שלכם, לא בחכמה, בכישורים, ביכולות ולא בזהות שלכם.