בסופו של דבר רק האהבה נשארת – אוריין בר

ההתמודדות שלי התחילה מהמישור התרופתי: לנסות להחזיק ראש מעל המים. ולא היה לי קל כל כך עם זה. רוב הזמן לא נהניתי מכלום ולא הרגשתי כלום. הייתי כבויה. בקושי הצלחתי להרגיש משהו. למצב הזה קוראים הנדוניה, היעדר יכולת ליהנות.

אם צופים בהדמיה מוחית ניתן לראות את המצב הזה ולראות שפעילות של מוליך כימי בשם דופאמין, הידוע גם כהורמון העונג היא זאת שהולכת לאיבוד. בעזרת הדמיות מוח (fMRI) אפשר לראות את המוח שלנו. והמוח שלנו הוא הספר שעליו נכתב סיפור חיינו. סיפור חיינו נבנה בסינפסות. בקשרים שנוצרים בין תאי עצב. והעיצוב של הקשרים האלה נקרא חיווט. ניסיון חיים וחוויות החיים נכתבים על גבי המוח. המוח הוא לא לוח קלות: כמו שאין שני בני אדם שדומים זה לזה אין שני מוחות אנושיים שדומים זה לזה. יש יותר סינפסות (חיבורים בין תאי עצב) במוח אחד מאשר כוכבים בגלקסיה. יש מוחות שנולדים עם נטייה מסוימת לחיווט מסוג מסוים. אבל החיווט הזה הוא רק נטייה. הוא לא אומר שבהכרח חיווט מוחי מסוים טוב או פחות טוב מהשונה. יש תאי עצב שיש להם קולטנים רגישים מדי או אדישים מדי. על הלוח הלא- חלק הזה נוספות שכבות של חוויות חושיות. החוויות הופכות לזיכרונות.

לא כל הזיכרונות נרפאים עם הזמן. לפעמים זיכרונות מגדלים קוצים ונושכים בחזרה. זיכרונות כאלה הם זיכרונות טראומטיים. טראומות מחווטות מחדש את המוח, גורמות לו להשתנות. פחד הוא מצב תודעה עצמתי. הפחד הוא כלי הישרדותי חשוב. אבל לפעמים הפחד הזה הופך לטרור פנימי. לחרדה משתקת. לפעמים המוח לומד לזהות גירוי מסויים עם איום. אבל המציאות היא משתנה. לפעמים הקשרים בין גירוי שמרמז על הופעה של איום לבין הופעה של האיום עצמו הופכים את ההתמודדות עם המציאות לחוויה של "לשרוד את ההישרדות". של לופ. של מאורע שמשחזר את עצמו שוב ושוב. ובסוף יש ייאוש.

אי אפשר כבר לדמיין שמשהו טוב שיכול לקרות, בגלל שהעולם הוא מקום כל כך מסוכן וצריך לעמוד על המשמר ללא הרף.

ההנחה הזאת לגבי העולם תקפה לגבי מציאות של טראומה. אבל החיים הם לא כולם טראומה. לפעמים הגנות שהיו שימושיות בעבר מפסיקות להיות מועילות. במיוחד שהן מצמצמות את ההתנהגות והחשיבה לשלושה מצבים: להילחם, לברוח או לקפוא במקום . חוסר היכולת לחוות עונג או לדמיין מאורע מעורר עונג נמצא קשור לפעילות לקויה של החומר הכימי אשר משמש לתקשורת בין תאי עצב. החומר הזה נקרא מוליך עצבי.

neurotransmitor. הקפיאה במקום, המלחמה או בריחה קשורה במוליך העצבי נוראדרנלין, החרב בעלת שתי הפיפיות, הורמון החיוניות. ההורמון שמכין את הגוף לתנועה ואת המוח למודעות. פעילות של נוראדרנלין באזור האמיגדלה (האזור הרגשי במוח) קשורה בלמידת פחד. כאשר נוראדרנלין פועל באונה הקדמית, הוא קשור מאוד לחיוניות. דיכאון איננו היעדר אושר\ אמר הסופר אנדרו סלומון .ההיפך מדיכאון הוא חיוניות. זהו משפט מפתח לכל מי שמתמודד עם דיכאון. ויש גם דרך החוצה. יש החלמה. יש סיכוי. לא משנה כמה עמוק הדיכאון, אפשר לנסות להבין אותו. לטפל בו. לנהל אותו. אפשר להשפיע על פעילות המוליכים העצביים במוח בדרכים שונות. יש קיצור דרך: אפשר לתת פיגומים כדי לתמוך בבניין שמתפרק. אפשר לקחת תרופות שמעכבות ספיגה חוזרת של נוראדרנלין. לפעמים זה חיוני כי אין חיוניות. לפעמים כל העזרה והתמיכה, האמפתיה והחמלה שיש בעולם לא יכולה להחליף חומר כימי שמטפטף במוח וצריך לזהות אותו. זוהי עלולה להיות אמירה שערורייתית. אבל בעיני זיהוי המרכיב הביולוגי הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה. המודל הרפואי הטהור לא טעה עד הסוף. הוא פשוט כלי נוסף בארגז הכלים.

הפסיכיאטריה הוכיחה התקדמויות יוצאות מן הכלל בשנים האחרונות. ראשית כל- טכנולוגיית ה fMRI שמראה את המוח בפעולה שינתה המון. גם הזיהוי של המוליכים העצביים. אבל בעיקר בלספק הקלה מידית לסבל בלתי נסבל. יש לפסיכיאטריה הביולוגית כלים מועילים מאוד להקל על סבל בלתי נסבל. הבעיה היא שכשמדובר על התמודדות, אין השאיפה יכולה להיות במצב כזה. של סבל בלתי נסבל שהופך לסבל נסבל בגלל תרופות. בגלל זה המרכיב הביולוגי הוא חלק מסוים מתהליך ההחלמה. תהליך היציאה ממשבר נפשי יכול להתחיל מתרופות, אבל הוא כולל בתוכו גם פסיכותרפיה וגם תמיכה מהקהילה ותמיכה דרך מוסדות המדינה במקרה הצורך .

רציתי לעלות על הנתיב להחלמה. לא האמנתי שהחלמה יכולה לקרות לי. חשבתי שאני ללא תקנה. אבל דווקא בגלל הייאוש, הייתי מוכנה כמעט לכל מה שהציעו לי והציעו לי כל כך הרבה.

פאולו קואלו כתב שכשאדם רוצה באמת לעזור לעצמו, כל היקום מתגייס לטובתו. אני לא יודעת אם האמירה הזאת נכונה. אני יודעת רק שאם אין מספיק תמיכה מהמשפחה והקהילה, יש תמיכה מקצועית. לעיתים היא אפילו ניתנת בחינם והיא מאוד משמעותית. יש אנשים עם לב בגודל של ארמון שנקרים לנו בדרך. היתרון של דרך ההחלמה היא שסביר להניח שתפגשו כמה מהם בדרך.

בסופו של דבר, תהליך ההחלמה שלי הוא לא תהליך אישי, אלא תהליך אקולוגי. אני מנסה להסתגל מחדש לסביבה שלי, לבנות לעצמי סביבה נעימה והסביבה שבחרתי לי גורמת לי להיות אסירת תודה על כל מה שעברתי. כי אילולא המשבר הנפשי שלי לא הייתי פוגשת חלק מהאנשים האלה. אם זו לאה, או מירב, מלי, טטיאנה, נעמי ,רוני ,דוקטור מ` ,קארין או מאי. לא הייתי מוותרת על אף אחת מכן . לימדתן אותי כל כך הרבה שבסופו של יום נשאר לי רק דופאמין מטפטף במוח, וכנראה שזה סימן שדברים טובים עלולים לקרות בדרך.