מאמרים וכתבות

"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש, איש לא ראה אותה, אך כולם יודעים שהיא קיימת". כך כותבת הסופרת מיכל סנונית בספר "ציפור הנפש"

\האם אכן קיימת "נפש" לאדם? ואם כן, היכן היא? מדוע אין אפשרות לראות אותה? ואם חלקנו יצאו מנקודת הנחה שהיא אינה באמת קיימת. לא בגוף הפיזי מן הסתם ולא מצאנו עדין היכן היא כן מסתתרת, מדוע אנו ממשיכים להשתמש במושג "מחלת נפש"?

זה מגיע בהפתעה.

פתאום זה קורה, אובדן, פירוק, מתרחשים בחיינו, הדברים המוכרים לנו הנוטעים מוגנות וביטחון, אובדים לנו. אנו חווים תחושות קשות של אובדן, פירוק וכאב גדול. מוצאים עצמנו מיואשים, מאוכזבים ואולי אפילו מרומים. למה זה קורה לנו?

יום אחד, שעה שנהנתה פומה צ`ודרון מיום אביבי ויפה, הפתיע אותה בעלה בוידוי שזעזע את כל עולמה: הוא מאוהב במישהי אחרת - הוא מקיים רומן סודי כבר מספר רב של שנים. הוא מבקש להתגרש ולהתחתן עם המאהבת שלו.

היא הרימה אבן כבדה וזרקה עליו. עולמה המוגן, הבטוח והמוכר התפרק.

תחושות קשות של אובדן, זעזוע וכאב פקדו אותה.

מספרת י` בת 23, עובדת בחברת מחשבים מספרת: "פתאום החלה המנורה שעל השידה אצלי בבית לרעוד" "אז החלה גם המיטה לרעוד. לא הבנתי מה קורה, התעוררתי בשלוש בבוקר ולא ידעתי מה לעשות".

מה הרגשת?

פחד משתק. כל הגוף החל לרעוד בלי שליטה.

מה עשית?

ידעתי שאני צריכה לצאת החוצה, אבל לא הצלחתי - הגוף שלי היה קפוא. נשארתי במיטה והתפללתי

ניסית להתקשר למישהו?

ניסיתי. קווי הסיוע היו תפוסים.

קמתם בבוקר, אתם מתקלחים, מתלבשים ו.. מה עכשיו? תחושות של ריקנות ואף דיסתימיה יכולות להגיע במידה ואנו מבלים את רוב יומנו בבית ולא הרגשנו פרודוקטיבים. 

חישבו לרגע על תסריט אחר: 

קמתי, התלבשתי, חטפתי לי משהו לדרך, והנה אני כבר בדרך לעבודה. שם ארגיש פרודוקטיבי, אפגוש אנשים אחרים ואולי גם חדשים, המחשבות והחרדות שוב לא יתפסו את רוב יומי.

אחת התיאוריות הידועות מניחה שמה שחשוב באמת בתוך טיפול טוב הינו הקשר הבלתי אמצעי ה עם איש הטיפול המייצר אצל המטופל חוויה חדשה של נראות, אמפתיה ותקשורת שייתכן וחסרו לו בילדותו.

אכן, קשר טוב, אמון וכימיה הם מאסט בתוך טיפול פסיכולוגי, יחד עם זאת, גם במידה ומצאנו את איש הטיפול הנכון לנו ביותר, האם השיטה שבה אנו מטופלים נכונה לנו? עד כמה זה חשוב?

זו הינה אכן שאלה לדיון נרחב, ועדיין לא נמצאה תשובה חד משמעית, אבל על מנת להקל, הנה כמה שיטות טיפול ידועות המתאימות ונבנו במיוחד על מנת להתמודד עם הקושי נפשי ספציפי של המטופל

"אני לא בסדר, צעקתי על הילדים היום והם דווקא היו כל כך שקטים"

"אני לא בסדר, פגעתי בחברה טובה כשאמרתי לה שהשמלה שלה לא מונחת עליה טוב" ראיתי את הבעת פניה כמה נפגעה. אני והפה הגדול שלי

"אני לא בסדר - אמרתי לחברה דברים איומים שלא התכוונתי אליהם בכלל" והיא לא מוכנה לסלוח.

"להיות, או לא להיות, הנה השאלה:

מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח

חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,

למרוד, וקץ לשים להם!

זהו הפתיח של המונולוג "המלט" - המלט שואל את עצמו שאלה קיומית, כשמחשבה כזן עולה גם בראשינו, נדמה לנו שאנו היחידים בעולם ששואלים אותה, אבל למעשה, (נגלה לכם סוד) אין כמעט אדם, שאינו חולפת בראשו מחשבה כזו בעיתות משבר, מצוקה או דיכאון.

כולנו מחפשים אהבה. כמהים למישהו שיראה ויכיל אותנו. שיאהב את מי שאנחנו באמת. אבל קיימים קשרים שאינם טובים לנו, אפילו רעילים. לעיתים קשרים אלו קשורים לעבר של שני בני הזוג ולפגיעות שעברו. נכון שתמיד בהתחלה יש לנו תחושה ש"הנה הגענו למנוחה ולנחלה". בן הזוג החדש שרוצה לכבוש ולהרשים אותנו מרעיף עלינו, אהבה, קבלה והכלה. זהו שלב המכונה בטראומה בונדינג:"לאב בומינג". יש לציין שגם אצל זוגות במערכת זוגית בריאה קיימת תופעת"לאב בומינג" התאהבות שנמשכת לאורך כמה חודשים או אפילו /שנה. במידה והקשר נכון ובריא, לאחר ההתלהבות הראשונית וההתאהבות, תגיע אהבה לאדם שחי אתנו וחולק איתנו את חייו.

על חרדה כתבנו רבות, מאחר ורוב התלונות של אנשים במשבר היא חוויית החרדה, חוויה קשה, מפחידה

יש סוגים רבים של חרדה - חרדה מוכללת, חרדה חברתית, פאניקה, חרדת נטישה ועוד ועוד. אבל הפעם נרצה להתמקד בסוג מסוים של חרדה חרדה קיומית, או חרדה אקזיסטנציאליסטית.

"משעמם לי" היא מילה שגורה בפינו בל מיני סיטואציות: כשאנחנו מרגישים לבד, הריקנות משתלטת, כשלא בא לנו לעשות כלום.

לעומת זאת גם המילה "עומס" היא מילה שגורה בפינו עד זרא. "הלוואי שהיה לי יותר זמן, לקרוא, לשמוע מוסיקה או סתם לבהות בלי לעשות כלום.

כשהחברים או בן הזוג מתקשרים ואנו בעומס, אנו נוטים להרגיש לא בנוח: אנחנו מוצאים עצמנו מתנצלים, אין לי היום זמן לעצמי אפילו, אנחנו מסבירים להם. יש לי סדנה, הרצאה, עבודה, כתיבה ובין לבין כביסה מצטברת וכך גם הכלים ואני מרגישה כמו מכבסה פתוחה 24 שעות, כזו שהבגדים בה כבר נסחטו כל כך טוב, שאפילו לתלות על הקולב אין כוחות.

לקראת סוכות, אנחנו נוהגים לבנות סוכה, אנו מקשטים אותה, בונים סכך וכל זאת בידיעה שהבית הזה הוא ארעי. שאחרי סוכות נפרק אותו ונבנה מחדש.

רצינו הפעם להתמקד במוטיב הבית. מהו בית עבורכם. מהו מסמל. לא מדובר בבית בו גדלנו אלא בבית הארכיטיפי, זה שהייתם רוצים לזמן לכם.

אנחנו אמנם כבר אחר יום כיפור, יום הסליחות וחשבון הנפש, יום שבו אנו נוטים לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו. הורים, אחים, חברים, ובלב הומה מחכים שימחלו לנו. שנחוש הקלה, שנוכל לאוורר את לבוש האשם ולבחור בבגד אחר.

שיטות טיפול רבות מעודדות אותנו לבקש סליחה. ואכן שהסליחה היא אמיתית ומגיעה מהלב כשיש בנו היכולת לסלוח בשלמות, אין ספק שזו ההרגשה הטובה בעולם... ידענו לבקש סליחה, סליחתנו התקבלה. משהו כואב נסגר ברוך ובחמלה.