בלוג

ביום העצמאות התקשרת אלי בקול רועד וחלש. אמא, התייפחת, בבקשה, התחננת. קחי אותי מפה, אני סובלת. קחי אותי הביתה. איבדת את הטלפון שלך. התקשרתי אליו ואיש נחמד אחד ענה לי, הסביר את מיקומו והטלפון נמצא. אבל אחר כך גם איבדת את הכסף ולא היה לך חשק יותר להישאר עם החברות. אמא, כתבת לי בווטסאפ, בואי כבר, בבקשה. אני לא יכולה יותר. החברות הלכו להופעה ואני לא רוצה ללכת. אני לבד אמא. לבד פה.

רוצי אמא, רוצי מהר מהר מהר. הילדה שלך מחכה. אני על עקבים ומדי פעם נופלת, אני יוצאת מהבית לא מאופרת ובחולצה דהויה וקרועה. יום העצמאות שעת ערב. אף מונית לא שועה לתחנוני ולא עוצרת.

הגבר השמנמן בעל פני הירח, הגיע שוב ביום חמישי. הוא הביא לה כהרגלו 2 בקבוקי קוקה קולה וחפיסת נקסט לייט. היא הודתה לו בניד ראש. הם התיישבו על הספסל ליד המחלקה והוא דיבר. דיבר המון. סיפר לה על העבודה שלו, הוא עובד במחלקת המים בעיריה. סיפר לה על לקוחות שנזפו בו, סיפר לה איך סידר פעם לקוח שאיים בתביעה. היא שתקה. לגמה מהקולה ושתקה.

הוא חייך והיא ניסתה להחזיר לו חיוך אבל לא הצליחה. היא הייתה כל כך חלשה. כבר 3 ימים לא הצליחה להכניס כלום לפיה. באמת שניסתה אבל לא הצליחה. בחדר האוכל עקבו האחיות אחריה בקפידה אבל היא הצליחה לתחמן. לגמה מהמים, אכלה אורז ולא בלעה. כל כך התגעגעה לימים שבהם נהנתה מאוכל, שיכלה להנות מהטעם המנחם הגולש אל מעמקי הגרון, עכשיו לא יכלה לטעום פירור. את הבשר השאירה לחתולים בחוץ.

כשאני הולכת ברחוב, שקי הקניות העמוסות בידי, נשטפת באושר מבוקר שמשי - אני מזהה אותו הולך בשקט אחרי, שלא ארגיש. הוא לבוש חליפה שחורה ואת כתפיו מעטרת גלימה שחורה ארוכה שמשתלשלת עד לעקבי נעליו הגבוהים השחורים. אני מזהה אותו מיד. אנחנו מכירים כבר שנים, הוא יודע אותי היטב: מה אני אוהבת, מה אני רוצה, לאן אני הולכת ומה כואב לי בתוכי: זהו מר דיכאון בכבודו ובעצמו. לבוש בחליפה שחורה, מעונב, מגולח, מחייך חיוך שיניים שחורות. אני נתקפת בהלה, מתחילה להגביר את צעדי, וגם הוא מתחיל לפסוע במהירות, הוא לא רוצה לתת לי להעלם אחרי שפגש אותי שוב סוף סוף.

בשלב כלשהו אני מתחילה לרוץ, הוא מגביר את צעדיו לכדי ריצה קלה, לא תתפוס אותי, אני צועקת לו מתנשפת, מעיפה מבט לאחור, פעם אחת כבר הצלחתי להימלט ממך, לא תתפוס אותי שוב.

הכי קשה לי בבקרים. כך נראה בוקר בחיי לאחרונה: אבא עובר דרך החדר בדרכו לעבודה. אמא עוברת, לעבודה או לאיזה סידור בחוץ. שומעת את אחותי, היא בדרך לבית הספר. ככה זה לישון בחדר שהוא חדר המעבר של הכניסה לבית. עוד קצת והשעון יצלצל, מה שירמוז לי שגם אני צריכה לקום. פעם תמיד קמתי כשהשעון צלצל, כי צריך. תמיד עשיתי מה שצריך. לפעמים גם הצריך הזה נשבר, כמו בתקופות שהכל מתפרק. גם המעט נראה כמו הרבה, ובשביל מה בכלל, מה זה משנה, בגדול, מה צריך. גם ככה הכל שבור.

אז השעון מצלצל. בסדר, אני שומעת. זה קול השטן שעומד מעליי ודורש ממני לצאת מהמיטה הבטוחה שלי, שבה אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב לאחרונה-כלום. דורש ממני לצאת לעולם, לתפקד, להתלבש, לאכול משהו, לתקשר עם אנשים, גם אם אני לא באמת רוצה. זו דרישת המינימום מאדם שעדיין נושם. לפחות כשאני גרה עם ההורים ובמקום מסוים גם לא באמת רוצה לשקוע כל היום במיטה ולהיות חסרת מעש.

כל חיינו אנחנו קמים ונופלים ושוב קמים. אצלי הנפילות לא פשוטות. אני יכולה ליפול למצב רוח בגלל מצב החשבון בבנק, ריב עם בן הזוג, בעייה משפחתית, בעיית בריאות של מישהו שקרוב לי. הנטייה שלי לראות מפלצות במקום שיש רק צללי אור וחושך מייצרת נפילות. כשאחד ממקורבי מרגיש לא טוב ולוקה בבעיית בריאות, כשיש לי אובר של 500 שקל שאין בעייה לכסותו, כשאני לא מצליחה לדבר עם חבר שאני אוהבת בגלל שעות העבודה שלו שנמשכות עד הלילה.

ליפול למרה שחורה, מלנכוליה : מצב רוח רע, מצב רוח שמפיל לעייפות – תשישות, חוסר חשק. זה קל, פשוט מחליטים שנופלים, מחליטים שמאמינים למחשבות שמסתובבות בראש בגלל טריגר שלכאורה אינו סוף העולם (משהו נורא יכול לקרות למישהו שאני אוהבת בתגובה לבדיקה רופאית שמישהו ממשפחתי עבר, לעולם לא יהיה לי מספיק כסף בתגובה לבדיקת מצב החשבון, מערכות היחסים שלי תמיד קשות ומסובכות- בתגובה לריב סתמי ולא חשוב במיוחד).

אני הולכת לבקר אותך היום בבית קברות, צ`וק.
לפחות משם אתה לא יכול לגרש אותי, או לא לפתוח לי את הדלת.
סגרת את הדלת בפניי, סגרת את הדלת בפני העולם.
בדרך לשם אני רואה ציפור מתה, אז אני מסתכלת עליה כמה שניות לפני שאני ממשיכה הלאה.
זה מוזר, מוות. זה קשה לעכל את זה שהיית, ועכשיו אתה כבר לא.
צחקת, בכית, חשבת, עבדת, תכננת, למדת, נגעת, אכלת, נהגת... ועכשיו אתה כבר לא.
עכשיו אתה רק גופה מתחת לאדמה, ומעליך באים אנשים לבכות, אבל אתה כבר לא שומע.

שלא תעז להרים את הראש, אתה שומע רועי? שלא תעז להרים את הראש. תמשיך לפתור תשבצים, תמשיך לסרוג כיפות כמו אישה זקנה, רק שלא תרים את הראש. אם תרים את הראש אתה תראה. אתה תבחין בזרועות שלהם, בשריריות של הגוף, במסוקסות שלו. אתה תרצה לגעת, אתה תרצה להכנע לדחפים שלך. אם רק תעז לגעת ולו לשנייה אחת, יאשימו אותך שאתה סוטה מין, יתבעו אותך על הטרדות מיניות. כל עוד אתה לא מרים את הראש, ולא רואה אף אחד: לא את האחים שמסתובבים בחדר, לא את החולים האחרים בריפוי בעיסוק, אתה מוגן. רק אל תרים את הראש רועי. אל תעז.

כל כך הרבה ספרים מדברים על כך ש"מחשבותינו מייצרות מציאות". למעשה כל מי שחווה אימון אישי או למד אימון אישי יאמר לכם את זה. אני מניחה שאתם מכירים היטב את הספרים והסרטים בנושא כמו "הסוד". אז למה זה לא תמיד עובד לנו? למה גם כשאנחנו נלחמים במחשבות ומנסים לגייס מחשבות חיוביות אנחנו עדיין מרגישים לעיתים מקובעים כל כך בתוך החשיבה השלילית? לדעתי הבלתי קובעת בעליל יש כמה סיבות שזה לא תמיד עובד לנו.

מתי לאחרונה סחטתם מיץ תפוזים טבעי ושתיתם אותו מבלי לסנן את השאריות שנראות באופן מטעה כפסולת מיותרת..? ה`פסולת` הזו לכאורה, מורכבת מסיבים תזונתיים, אשר ידועים בתרומתם הבריאותית כבר זמן רב. הסיבים התזונתיים נחקרו רבות ונמצא כי הם מפחיתים את הסיכוי ללקוט בסוגי סרטן מסוימים ובפרט סרטן המעי הגס, מפחיתים סיכון לחלות במחלות לב ומורידים את רמת הכולסטרול בדם. כמו כן הם חשובים לפעילות תקינה של מערכת העיכול, תורמים לתחושת שובע, מאזנים את רמות הסוכר וקושרים אליהם חומרים רעילים. ישנן עדויות לכך שהיקפי הגוף של אנשים שאוכלים כמות גדולה שלהם, צרים יותר מאנשים שאוכלים מעט סיבים, והם סובלים פחות משומן בטני. מספר מנגנונים אפשריים, בין היתר תרומתם לתחושת שובע וכתוצאה מכך צריכה קלורית מופחתת. בנוסף, מאחר והם מאטים את קצב עליית הסוכר בדם, ובעקבות כך מופרש פחות אינסולין, תחושת הרעב מורגשת פחות.

השעה שש וחצי, השעון שלכם מצלצל שוב ושוב, אתם מכבים אותו בהיסח הדעת, מתמתחים, קמים, נכנסים למקלחת לחמש דקות, מתלבשים, שותים קפה ואחר כך אתם עושים את מה שאני כל כך רוצה לעשות ולא מסוגל – אתם יוצאים מהבית. אתם אפילו לא חושבים על הדברים האלו כשאתם עושים את זה, זה נראה לכם פיס אוף קייק, טריוויאלי, אולי מקטרים קצת כשאתם מתעוררים ומתחשק לכם עוד חמש דקות במיטה, אבל בפועל, אתם קמים ואתם לוקחים אתכם את המפתח, נועלים את הבית ויוצאים החוצה, לאור, לשמש, לאנשים ומזווית הראייה המעוותת (כמו שתמיד אומרים לי) שלי – לסכנה.

אני יושבת לכתוב בשעת לילה מאוחרת. אלו הזמנים היחידים שאני יכולה להקדיש לכתיבה בלי הפרעות. הימים עמוסים, גדושים בחוויות, אתגרים, לימודים. יש משהו בלילה שמאפשר כתיבה אחרת קצת. המחשבות טהורות, מזדככות, לא מבולבלות כמו בבוקר כשיש משימות לעשות.

שעות הלילה הן גם לעיתים שעות של חשבון נפש. ספירת מלאי. מה הספקתי, מה לא. מה עוד ארצה לעשות. אם אספור את כל הדברים שעשיתי בחיי, סביר להניח שאגלה שהספקתי כמה דברים יפים: הקמתי רשת חברתית למשפחות חד הוריות, כתבתי מאמרים בנושאי סיפורת ואינטרנט לעיתונים שונים, רצתי לסקר ראשי ערים וביובים במקומונים. ועדיין, העבודה הכי משמעותית עבורי, מכל מה שעשיתי עד היום, הייתה העבודה כמדריכת שיקום.

שיחת סלון בשידור חי מסוג אחר על אמנות ויצירה כתראפיה לפוסט טראומה. ישראל כסיף, מוזיקאי ויוצר, האיש מאחורי אופרת הרוק המטלטלת "ילד תוף", יארח את שחר, זיו ועדי, במאורת היצירה שלו (אולפן ההקלטות "קלמנטינה").

פרסום ראשון. אין ברירה, חייב להיות אחד כזה. אי אפשר להתחיל ללכת בלי לעשות את הצעד הראשון. אז מאיפה מתחילים? אולי בלהסביר מאיפה הכל התחיל.

שיחת סלון בשידור חי מסוג אחר על אמנות ויצירה כתראפיה לפוסט טראומה. ישראל כסיף, מוזיקאי ויוצר, האיש מאחורי אופרת הרוק המטלטלת "ילד תוף", יארח את שחר, זיו ועדי, במאורת היצירה שלו (אולפן ההקלטות "קלמנטינה").

קצת על ילד תוף:
אופרת רוק מקורית המבוססת על סיפורי חיים של היוצרים, ונוגעת בנושאים רגישים בצורה שנונה והומוריסטית. יצירה מוזיקלית חושפנית הפותחת צוהר לעולם רגשי- על אהבה, ישראליות, מלחמה, טירוף... על החיים! השירים במסע הרוק הם סיפור חייו של `ילד תוף`, אמן הלום קרב שמגיע מהפרברים לעיר הגדולה במטרה לחולל את מהפכת האומנות הבאה. יום אחד נכנסת לחייו זמרת צעירה והעלילה של החיים נכנסת לשירים. משבר ביחסים מוביל לתגובת קרב שמובילה לנטישה ונסיעה להודו של אהובתו. הוא מאבד את שפיותו עד שלבסוף בוחר בחיים.

אנו מאמינים שגם משפחות המתמודדים זקוקות לתמיכה, ייעוץ והכוונה בנושאי שיקום והחלמה. יה"ל - המרכז לייעוץ והכוונה למשפחות מתמקד במשפחה עצמה ועוזר בתהליך ההתמודדות האישי והמשפחתי. יש לכם למי לפנות - אל תתמודדו עם זה לבד! במרכז עומד לרשות המשפחות צוות רב מקצועי המתמחה בתחום בריאות הנפש שילווה אתכם בפגישות ייעוץ אישיות וקבוצתיות, ימי עיון, הרצאות וסדנאות. לשיחה התקשרו ל: 04-6367686

מעטה של אפלה יורד על חיפה עכשיו כשאני יושבת לכתוב, העיר שלי כמעט שוממת. החיפאים מפחדים מהערב, לא מסתובבים בחוץ כשהשקיעה לוחשת להם שירי ערש. רק אני פה ברחובות, קר לי ועצוב והגשם מטיח בכוח דפיקות על המטריה שלי. טוק טוק טוק, תני לי להכנס לשטוף את הכאב.

מעולם לא כתבתי לכם את הדברים האלו, אבל היום משנתבקשתי לעשות כן, המילים יוצאות ממני כמו שהגשם בוקע מרקיע סוער, בחוזקה, בסערה, בתביעה בלתי פוסקת לתשומת לב.

אני תוהה מה אתם זוכרים מהתקופה לפני שחליתי? האם אתם זוכרים את הטיולים הרגליים שלנו? שעות הלכנו ברגל, חיפשנו במפה יחד מסלולים, תכננו היטב והתחלנו ולצעוד. אתם תמיד חמישה צעדים לפני, עושים גלגלונים, מחבקים כל עץ רענן שבירך אתכם במסלול המפותל שעשינו.

אולי אתם זוכרים את הקמפינגים? הישיבה באוהלים, הוויכוחים מי ישן בשק השינה הגדול יותר, המדורה שהדלקנו ותפוחי האדמה שנשרפו עד כדי כך שהיינו אני ואבא צריכים לחפש מכולת ליד, כדי שלא נשאר כולנו רעבים.