בלוג

אריאלה, אישה בת 30, מצאה עצמה שוכבת במיטה במשך חודשים רבים בלי יכולת לקום ולתפקד, פעם בכמה ימים הצליחה למצוא כוחות ולקום להכין אוכל, לנקות את הבית, אבל אז הייתה חוזרת מיד למיטה ומסרבת לקום שוב. בן זוגה היה חסר אונים. כמעט כל מה שניסה לעשות כדי להוציאה מהמיטה נכשל: מילות אהבה ומשפטים סוגסטיביים על כך שהיא מוכשרת ומדהימה, קריאת מאמרים בנושא, השמעת שירים עליזים, הזמנת מטפלים אלטרנטיביים, עיסויים וטיפול בשיאצו ומחטים.

מילדות תשוקתי הגדולה ביותר הייתה לריקוד. אני זוכרת את עצמי כבת חמש בערך, עורכת מופעים בבית להורים שלי, לחברים שלהם, רוקדת ורוקדת ומתמוגגת מעוצמת המוסיקה והגוף שלי שמרחף לו והעיניים שננעצות בי, אני חשה בכל גופי ניצוצות של התפעלות בעיני הצופים שמבליחות למולי.
הורי חיזקו מאוד את הכישרון הזה שלי, נרשמתי לכל חוג ריקודים אפשרי במתנ"ס: ג`אז, הורה, מחול. כל דבר שרק יכולתי. חלומי, תשוקתי, אהבתי הגדולה הייתה לריקוד. כל כך אהבתי את תחושת האדרנלין הגדולה שפוקדת אותך כשאת עולה על הבמה, ריחוף הגוף המתענג, הזז מעצמו מבלי שתורי לו ברגע הראשון שהוא מגיב למוסיקה המענגת.

הן קטנות, זולות, מזינות ומשביעות והכי חשוב-טעימות!. זו בהחלט השנה של הקטניות, כך לפחות חושבים באו"ם- שם הוכרזה שנת 2016 כשנת הקטניות, מעצם יכולתן לתרום בין היתר בהתמודדות עולמית עם רעב, ביטחון תזונתי, ותזונה לקויה. מלבד זאת, בעידן שבו טבעונות וצמחונות הם כבר יותר מסתם עוד טרנד חולף אלא מגמה עולמית שמתייחסת גם לנושא האקולוגי עי צמצום אכילת מוצרי עוף בשר ודגים, לקטניות מקום מכובד מאוד. גידולן רווחי, וגוזל פחות משאבים סביבתיים.

אז מה יש בהן?
קטנית היא למעשה פחמימה עם אינדקס גליקמי נמוך (כלומר תורמת לעלייה מתונה של גלוקוז בדם לאחר אכילה), דלה בשומן ולהבדיל מדגנים, (שגם הם פחמימה כמו אורז, תירס וחיטה), היא מכילה כמות יפה של חלבון. בחצי כוס קטניות מבושלות יש כמות חלבון דומה לזו שבביצה. היא גם עשירה בסיבים תזונתיים ולכן תורמת לתחושת שובע (כוס שעועית מבושלת לדוגמה מכילה כ 7 גר סיבים). כמו כן היא מהווה מקור עשיר יחסית לברזל. גם שימורים או קפואים הם לא מילה גסה במקרה הזה לעסוקים שבינינו, וניתן להשתמש בהן ממקור זה בבישול. בממוצע חצי כוס קטניות מבושלות שוות ערך לכ 70 קקל. אם אוכלים מהן במידה הן תסייענה גם בתהליך לירידה או שמירה על המשקל מעצם היותן משביעות לאורך זמן.

מכירים את התחושה שאתם יודעים שמשהו עומד לקרות. אתם לא יודעים מתי זה יקרה, אין לכם הערכת זמן, אבל משהו בתוככם, בנפש שלכם אומר לכם שמשהו יקרה עוד מעט. מכירים את התחושה הזו כשאתם שומעים את השעון שבנפש מתקתק ותוהים מתי הוא יצלצל ויזדעק מולכם?
משך כל שנותי בתיכון שמעתי את השעון הזה שמתקתק. שמעתי היטב, ידעתי עליו, הרגשתי בו ולא רציתי להקשיב . סירבתי לשמוע. אבל הוא המשיך לתקתק. באזני במשך כל אותן שנים של הדחקה ונסיון להמשיך כרגיל.
את תחילת התקתוק הראשון שלו שמעתי לראשונה כשנפטרה אמי. הייתי אז נער צעיר, טלטלה עזה פקדה את כל המשפחה שלנו. קשה לי לדבר על זה, הייתי מעדיף לא להרחיב על התקופה הזו. אבל אני רק יכול לומר שהשעון תקתק כל הזמן, ואני שמעתי אותו וסירבתי לדעת. הדחקתי הכל. שמרתי את רגשותי בפנים. נסגרתי בתוכי. ולא דיברתי עם אף אחד. לפעמים אתה פשוט חייב להדחיק כדי לשרוד. אין לך ברירה.

 

הקדמה והבהרה קצרה: זהו סיפורו של ג`ימי (שם בדוי) בן 45, לוקה במאניה דיפרסיה, הוא אינו דובר עברית והראיון כולו היה באנגלית ותורגם על ידי לעברית. אני מודה לו על האומץ לספר הכל ועל שיתוף הפעולה.

כשאני קורא סיפורים של מתמודדים אחרים, אני תמיד קורא בפתיח על הסבל, הכאוס והזוועה. אני דווקא הייתי רוצה ברשותך להתחיל מנקודת זמן אחרת בחיי. מאחד הימים היותר מאושרים בחיים שלי.
זיכרון : אני מתעורר בבוקר, מבעד לחלון מבליחות קרני שמש נפלאה, אני מתמתח קלות, מחייך חיוך גדול בלי לשים לב אפילו לכך שאני מחייך. האושר מפעם בכל גופי: אני יכול להרגיש אותו פיזית ממש. ברגליים, בידיים, בדם הזורם בעורקיי, במוחי ובליבי ואני קופץ בשמחה מהמיטה ורץ במהירות לתת בקבוק ולחתל את התינוק. בעוד כמה שעות אצטרך ללכת לעבודה, אבל עד אז יש לי קצת זמן להיות עם הילד שלי. לחתל אותו, לדגדג אותו ולשמוע את הצחוק המדהים שלו. יש לי כמה שעות לאכול ארוחת בוקר עם אישתי, אהבת חיי הגדולה. אני לא מסוגל להפסיק להביט בה, ביפהפיה שלי. מתקשה להאמין שנפלה בחלקי אישה מדהימה ויפה כל כך. מכילה, אוהבת, נאמנה ותמיד תומכת מאוד.

רובנו כבר מכירים את התסריט הבא: אנחנו מתיישבים לאכול בערב החג, העיניים והבטן חומדות את כל המטעמים שמוגשים לנו לשולחן. המארחת מפצירה בנו: "תאכלו עוד קצת. נו, למה אתם לא אוכלים?" אנחנו כמובן מצייתים בשמחה: שוב ושוב מעמיסים על הצלחת, חוששים להפסיד משהו טעים.
אבל אחרי האוכל תחושת כובד לא נעימה ממלאת את גופנו, עייפות גדולה צונחת עלינו ואנחנו שוב שואלים את עצמנו בדיוק אותה השאלה ששאלנו בחג הקודם: "למה בעצם אכלנו כל כך הרבה?" אז מסתבר שיש חשיבות גדולה מאוד להקפדה על אכילה נכונה גם בשעת סעודת החג עצמה.
אז איך אוכלים הכל ונהנים בערב החג, מבלי להרגיש אחר כך מותשים, כבדים ומלאי חרטה? הנה כמה טיפים שהכנתי עבורכם.
חג שמח ובתאבון :-)

מה זה עמית מומחה? מה ההבדל בין עמית מומחה לצנ"ש (צרכן נותן שירות)? שחר פחימה ותמי רוזן, מנהלת מקצועית בקבוצת פרויקטים שיקומיים מסבירים מהו עמית מומחה ומדוע תפקיד זה חשוב ומשמעותי בתהליכי השיקום של המתמודדים.

"מדליק סיגריה
ואין לי מה לומר לך
את רוצה להגיע ליפו
ואני כמובן הנהג"

יוני מושקט הוא מלחין, יוצר בחסד ומתמודד באחת המסגרות של "קבוצת פרויקטים שיקומיים", איש מוכשר שגם מתמודד בעצמו עם דברים לא קלים בחייו. ברי מזל הם אלו שניחנו כמו יוני בכישרון להפוך את המוסיקה לחברתם הטובה שמלווה את חייהם בשירה חרישית, עצובה ונוגעת, גיטרה אחת, טקסטים נוגים ומקסימים, צניעות גדולה וקול נהדר - הוא מצליח לגעת וכל כך לרגש. יוני מושקט - תזכרו את השם. אתם עוד תשמעו עליו.

נושא שמעניין המון אנשים. האם להיות במערכת יחסים עם מתמודד? כיצד נראות מערכות היחסים שאחד מבני הזוג מתמודד או שניהם? זיו דיין ושחר פחימה משוחחים ומשתפים אותנו בחייהם האישיים ובמה שהם חושבים על זוגיות ומערכות יחסים. מעניין מאוד.

נלחמתי בכל כוחי בצל שנעץ בי ציפורניים כשאני רואה את אהבת חיי לנגד עיני, הילדה שלי, התינוקת שלי שגידלתי כל השנים לבד, האהובה הקטנה שלי, המצחיקה, היפה עם התלתלים השחורים והעיניים החכמות, ששהתה באותה תקופה אצל אמי, תהיה שוב איתי, איתי. במקום שלה, איפה שנמצא הלב, איפה שנמצא החום, עם אמא שלה. להבריא הייתי לוחשת לעצמי בלילות. רק להבריא כדי לחזור אליה, לאהובה שלי.

סטיגמה אודות מגבלה נפשית מתייחסת לאמונות שליליות ולא נכונות שיש לאנשים על מתמודדים עם מגבלה נפשית. אמונות שליליות אלו משפיעות באופן ישיר על המתמודדים ומהוות מכשול בדרך להחלמה. למרות שיש כיום יותר מודעות והבנה לגבי מגבלות נפשיות עדיין קיימת הפליה. זיו דיין, שחר פחימה ועדי פז רזגן מדברים על מהי סטיגמה איפה כל אחד מהם פוגש אותה. שיחת סלון מרתקת בנושא.

התעקשתי מול הרופאים דרשתי שינוי תרופתי. העובדת הסוציאלית של בית החולים, אישה מדהימה, חמה ותומכת אמרה לי כמעט כל יום : את צריכה לחזור לילדה שלך יקירה. המקום שלך הוא בבית. עם הבת שלך. את צריכה עבודה. ניסיתי להסביר שוב שאני לא יכולה, שמשהו לא בסדר אצלי. שאני לא מתפקדת בבית. דרשתי החלפת כדורים, דרשתי חשמל, אבל הם התעקשו: אין לך מחלקת נפש או מאניה דיפרסיה חלילה, אמרו לי. זו הפרעת דיכאון שנובעת מטריגרים בחיים. חשמל לא מתאים למצבך, טיפול פסיכולוגי יכול לעזור. אבל גם הטיפול הפסיכולוגי שקיבלתי בבית החולים לא עזר. החרדות לא פחתו, ולא הצלחתי לקום מהמיטה בבקרים. האחות הראשית הייתה מרחמת עלי ומאפשרת לי לישון עוד קצת בבקרים. היא ראתה שאני לא מסוגלת. שאני באמת לא יכולה.

יום אחד פקחתי את עיני בבוקר ולא הצלחתי לקום מהמיטה. עייפות נוראית פקדה אותי, ותחושה קשה מנשוא של חוסר תקווה. איני יודעת איך לתאר תחושה של דיכאון, אבל אנסה רק לומר שאינך יכולה להיות שמחה יותר. כל נשימה שלך מכאיבה, כל קול של אדם שנשמע מבחוץ פוער בתוכך כאב שאינך מסוגלת לשאת.

איך חיים עם סכיזופרניה? שיחת סלון מרתקת שמשתתפים בה המתמודדים שחר מדריך שיקומי בקבוצת פרויקטים שיקומיים, זיו דיין פעיל חברתי ועדי פז-רזגן מנהלת הוסטל בקבוצת פרויקטים שיקומיים. שחר וזיו מספקים מבט מתוך ההתמודדות האישית שלהם עם המחלה.

מילים לפעמים יכולות לבטא את מה שהשתיקה לא יודעת. שירים מופלאים שכתבה אחת הדיירות שלנו אורלי דבח.
חינוך
חינוך לדברים של ערך
פותח עוד נבך
בגרישות של אנשים
קלים או כבדים או באמצע,
ואני סוגרת עוד חלון
כבד בתוך ראשי
נכנסת לעצמי
ונמחצת עד שלא יודעת
אם יהיה לי עוד
צ`אנס
להתחיל שוב מחדש
לשלוח לעצמי
זר פרחים עם דש.

אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא והנה עוד סיפור שמוכיח את זה. סיפורה של אם הנושאת בתוכה את הכאב על קשייו הנפשיים וההתמודדות הלא פשוטה עם מחלתו של בנה, כמו גם את האהבה הגדולה, האופטימיות והאמונה שאותו קשר של אם לבנה תמיד נושא בתוכו. נשמח שתשתפו!
אשפוז ראשון,
הרגליים שלי נושאות אותי אל המקום בו נמצא הבן שלי. פעם כשהייתי ילדה, קראו לזה בית משוגעים ועכשיו הבן שלי שם. הוא במחלקת נוער, אמרו לי. אני נכנסת עם האיש שאיתי אל תוך המחלקה, דלת ברזל נסגרת מאחורינו ואני רואה את הבן שלנו מולנו. זה הבן שלנו, אבל העיניים שלו, אינן שלו, יש בהן מבט אחר, מבט שלא מכיר אותנו, מסך לא מוסבר, מנותק, מנוכר, עויין, נמצא במקום אחר, רחוק, לא מוכר...