בלוג

יום כיפור הוא יום שבו כמעט כל יהודי מנסה לעשות משהו טוב – לא לנסוע באוטו, להגיע לבית כנסת, לצום.
”פעם בשנה! פ-ע-ם! אפשרי!” בית משוגעים כמובן לא יוצא דופן – רובם ככולם – אנשים, נשים , משיחים, אימהות של משיחים, כמה אליהו הנביא ואפילו ערבי אחד (כדי לא להרגיש חלילה שמפלים אותו לרעה). בערב התכנסנו בבודקה קטן. בלי עזרת נשים, אימהות של המשיח בסבלנות חיכו בחוץ. כך גם המכשפות. התרגשות. במיוחד שכולם כבר קיבלו תרופות ערב. תפילה התחילה מוויכוח סוער - “ מי יהיה שליח ציבור?”

עדי פז רזגן, שחר פחימה וזיו דיין בשיחת סלון מרתקת בנושא קצבאות הנכים. מתי זה אמור להתחיל, מהי תוספת הקצבה שנקבל? והאם מחאת הנכים אכן צודקת? אורח מיוחד הצטרף לשיחה מר אורן הלמן פעיל חברתי בנושא העסקת אנשים עם מוגבלות בעבודה. תודה לך אורן הלמן שהצטרפת.

עכשיו, בכל פעם שדפנה עוברת במסדרון אל חדר האמבטיה ונתקלת בקיר החשוף, היא מחייכת חיוך אדיש ועוברת הלאה. היא לא מרשה לעצמה להתעכב יותר מדי מול הקיר הזה. אם תיעצר ותתבונן בו אפילו לשניה, היא עלולה להיזכר בתמונה ההיא של ונוס שהעתיקה פעם מאחד הספרים של טיציאן. גם את חדר האמבטיה סיידה מחדש, עברה בקפידה על כל שריטה בקיר. כל דבר שיכול היה להזכיר לה את האירוע ההוא נמחק ביסודיות. 

אבי לא היה בבית כשישבו שלושתן במסדרון, ליד אותה תמונה. ממש באותה שעה שדפנה גלגלה את הסיגריה האחרונה היה אבי עסוק בשרטוט קפדני של אזור מסוים שהיה עליו לעצב.

הוא ניגש לדלת. הדפיקות האיצו, כאילו מישהו רודף אחריו.

לפתוח את הדלת? לשים עצמו כנעדר? האפשרות השנייה הרבה יותר מזמינה. והרי הוא ידוע כנוטה לבחור באפשרות הקלה. הוא תמיד בחר בסופו של דבר באפשרות שדרשה ממנו את ההשקעה המעטה ביותר. ביסודי, כשהתגבשו החבורות בכיתה, הוא לא יזם קשר עם אחת החבורות המקובלות אלא חיכה עד שצירפו אותו לבסוף לחבורה החנונית...

(או, למה כדאי להיזהר מכותרות מבטיחות על אריזת המזון)

קודם כל, עובדה פשוטה- סוכר זה סוכר זה סוכר זה סוכר. כלומר, טבעי או תעשייתי- תרומתו הקלורית היא כ 20 קק"ל לכפית של כ 4-5 גרם ובכמות מוגזמת הוא מזיק לבריאותנו, גם אם הוא טבעי.

ועכשיו, נתחיל מההתחלה - פחמימות הן למעשה חומר התשמורת בצמחים, כלומר מאגר שממנו מופנים חומרים להזנת הצמח. בגוף האדם הן משמשות מקור עיקרי לאנרגיה הדרושה לגדילה ולתפקוד, מעין דלק יעיל שהגוף זקוק לו ולא יכול בלעדיו. ניתן להגדיר אותן כמשפחה גדולה, אשר מתחלקת לשלושה סוגים ע"פ גודלה של המולקולה:

("התחלה של אהבה עצמית זה רומן לכל החיים" – אוסקר וויילד)
"אני ממש לא בסדר, הבית מוזנח ועוד לא הספקתי להכין אוכל לילדים", "אני ממש לא בסדר, לא הספקתי לסדר את הדברים היום בעבודה, ושכחתי להתקשר למחנכת לקבוע פגישה", "אני ממש לא בסדר, שוב קניתי שניצלים מוכנים ושכחתי שאני צריך להכין להם ארוחה בריאה".
"כל הכבוד לי שלמרות שלא הספקתי לנקות ולהכין אוכל, הספקתי להגיע לרופא עם הילד, לעשות קניות, לבצע מה שביקשו בעבודה", "כל הכבוד לי שלמרות שלא ישנתי כל הלילה, קמתי בבוקר לעבודה, רצתי אחר כך לילדים, הכנתי אוכל ואפילו תמכתי בחבר שהיה זקוק לעזרה".

עם יד על הלב, מכמה מקבוצת המשפטים הראשונה, אתם נותנים מקום במחשבותיכם? ולכמה מקבוצת המשפטים השנייה אתם מצליחים להקשיב מדי יום?

אני לא יכולה להבטיח לך שלא אומר לך ללכת שוב, אין לי שום יכולת להבטיח לך שאחיה איתך עד שהמוות יפריד ביננו, כי מדי פעם יש לי נוהג קלוקל כזה, למות עוד בעודי בחיים. אני לא יכולה להבטיח לך שמחר פרחי אביב יפרחו ונצא לטייל בשביל ירקרק שטוף שמש, מלא עצי פרי.

איני יודעת באיזה שלב אתם נתונים בחייכם. האם אתם מתמודדים עם מכשול כלשהו? כאב? נתונים במאבק או מלחמה?

אתם לחלוטין רשאים להתרחק מכל מי שלא מקבל אתכם כמות שאתם, שלא מקשיב לקולכם. מנסה לשנות אתכם, לא מסוגל לאהוב אתכם כשדעותיכם נוגדות לשלו. אתם רשאים להתעלם מאלו שירצו לחזור ולקשט את ראשם בנזרי פרחי פגיעותכם. מותר לכם להביט קדימה ולא לאחור כמו אשת לוט הקפואה, להעלים מחייכם כל מי שאי פעם זרע בכם זרעי כעס, אימה ופחד. כל מי שאי פעם נהג בכם ללא חמלה. לאדם אחד בלבד שנמצא בחייכם הייתי מבקשת מכם לתת צ`אנס נוסף.

הרבה אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות נוהגים לעשות האנשה להפרעה שלהם כדרך להתמודדות. כשאתה מאניש דבר מופשט אתה יכול להסביר את עצמך ביתר קלות, הרי שכולם יכולים להבין את התחושה הנלוות להימצאות בסביבה של אדם מעיק, אך לא כולם יודעים מה זה כשיש לך מועקה כזו בתוך הראש.

המפורסמים בהאנשת הפרעות נפשיות הם המתמודדים עם הפרעות האכילה. בטח יצא לכם לשמוע על תופעת ה"פרו-אנה" שאלו בלוגים של נערות, בדרך כלל, שלוקות בהפרעה. בלוגים שהזכירו אותם בתקשורת כ"מדרדרים להפרעות אכילה" כי התוכן בהם מאוד קשה, הם באמת לא סימפטיים אבל הם כנים כי הם מספרים על מציאות יום-יומית של התמודדות עם אותה בחורה מעיקה בשם "אנה" שמחליטה לך מה להכניס לפה.

היה לי הכל לפני כן, לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה. היה לי בית יפה משלי, בעל, ילדה ועבודה טובה. עבדתי כמתכנתת מחשבים בחברה ידועה. מי יכול היה לשער מה יקרה בעתיד, מי יכול היה לדעת? כל מה שהיה לי במחלקה באשפוז, היה מיטה ומדף בארון. איתי בחדר שכבו עוד כארבע נשים שכל היום צעקו ועישנו. ואני? אני הייתי שקטה, כל כך שקטה. אולי שקטה מדי. לא רציתי לדבר איתן. לא רציתי לדבר עם אף אחד. 
איבדתי את הקשר למציאות. חוויתי שוב ושוב דמיונות והזיות או מה שנקרא בשפה המקצועית "פסיכוזה"

לכבוד הקיץ שהגיע.. הכנתי מיץ (?) אז זהו, שלא.
יחד עם ההמלצה הרווחת לשתייה מרובה, נשאלת השאלה - מה לשתות?
נכון, התשובה המשעממת והמתבקשת היא.. מים
אז הנה כתבה שאולי תגרום לכם בכל זאת לרוץ למתקן המים הקרוב..

קצת נתונים כלליים..
המים מהווים מעל 50% ממשקל גופנו, וכ70% ממשק הנוזלים בגוף. הנתונים משתנים בהתאם לגורמים כמו גיל, מין ופעילות גופנית. כמו כן הם מפוזרים בצורה שונה ברקמות הגוף - בשריר למשל הם מהווים 75-80% ממשקלו, ורק 15-25% ממשקל השומן. באנשים שמנים מאוד כמות המים יכולה להגיע ל40% בלבד ממשקלם. אחת הסיבות לירידה גדולה ומהירה במשקל בהתחלה של דיאטה לא מאוזנת היא פירוק שריר ויחד איתו `בריחה` של מים.

אני ואיה ישבנו לשחק בפאזל החדש שקיבלה במתנה מסבתא. זה פאזל ממש רציני. אלף חלקים, אולי יותר. איה התייאשה די מהר, אחר כך רצתה שנשחק חמש דקות גן עדן. איה הסבירה לי שזה אמנם משחק לזוגות, אבל אחותה הגדולה של שני פרץ, הסבירה לה ולשני שבעצם אפשר לשחק אותו עם מי שרוצים, גם עם אמא. המטרה במשחק הזה, הסבירה לי איה ונימה של זעף מסתננת לקולה הילדותי, זה למצוא פינה בחדר, ולהיות בה חמש דקות שהן חמש דקות של גן עדן, ולדבר או לצחוק או להתחבק חזק. אחר כך, אחרי שיוצאים מהפינה הזאת, כבר לא מתביישים.

הוא פנה אליה בביישנות באתר במילה אחת, היא זרקה לו מילה חזרה. "מה שלומך"? אצלי? נפלא, בטיול עם חברים, כייף לשמוע, גם אצלי מצויין. עם הבנות ביום הולדת ואחר כך מוזמנת עם חברים למסעדה. החליפו תמונות: או הנה הוא, שזוף ומחייך, מפזז לו באיזה במועדון ריקודים: לייקים ותגובות: תבלה אחי, לא התאפק. והציץ גם הוא פרופיל שלה: טיול לספרד, נסיעה לאיטליה – תבלי כותבים לה החברים. איזה כייף לך, הוא צוחק, תקחי גם אותי במזוודה? חחח 
לא סיפרה על העננים השחורים שתפחו מרוב גשם שהיה עצור בתוכם, לא סיפרה לו שארזה מזוודה קטנה, שיצאה מהבית, שהתיישבה במיון, לא הקלידה מילה על כך שישבה שם מול הרופא שתוקה ומבוהלת.

האוטובוס פילס דרכו בין שבילי עפר, האישה שישבה ליד החלון, בת עשרים ושמונה לערך, שפתיה דקות וקפוצות, שיער שחור ארוך כיסה את כתפיה החשופות, שמלה פרחונית רחבה מעטרת את גופה הצנום, ועל כתפה קעקוע של יונה, הביטה בנוף שחלף על פניה: עצים, בתי עץ קטנים, ילדים משחקים בכדור. אוויר קריר זרם מבחוץ ורוח נעימה ליטפה את ערפה. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית. אישה כבת שלושים, בעלת שיער אדמוני קצוץ ופנים בהירות ונעימות, טיפסה ועלתה מתנשפת בכבדות ומתנצלת בפני הנוסעים שנאלצה לעבור במעברים הצרים ואיבדה שיווי משקל וכמעט נפלה. היא התיישבה ליד האישה בשמלה הפרחונית בשתיקה.

שבע וחצי בבוקר. השעון מטרטר לי שוב ושוב. אני מתמתחת – מותחת את כל אברי, מפהקת בעצלות. קולה של אם נרגנת מהחלון בחוץ, מזרזת את ילדיה להכנס לרכב. קרן שמש שולחת קרניים מהחלון הפתוח, מדגדגת את נתי – מנסה לחמם: קום תראה כמה היום הזה יפה, קום ובוא אלי, בוא אלי, צא החוצה. הוא מתהפך לצדו השני, נאנח בכבדות. אני יוצאת מהמיטה, מתקלחת בזריזות, נותנת למים החמים לשטוף את גופי העייף ברכות. אני מכינה שני כוסות קפה: נס עם כפית סוכר לי, ושחור לנתי. אני מכינה לנו גם סלט קינואה ודייסת שיבולת שועל. אני נכנסת לחדר השינה, מלטפת את שערו הרך ברכות: אולי תקום, אני לוחשת. ליבי פועם בתקווה. אולי תקום נתי, תראה כמה יפה היום בחוץ. הוא מרים ראשו מהכר, מנסה לסלק ברוגז את השמש שמציירת צורות על פניו, מנסה לקרוא לו לשחק עמה, ממצמץ בעיניו ומביט בי בתדהמה. תניחי לי, הוא לוחש, תלכי לעבוד ותניחי לי כבר. כמה פעמים צריך לבקש?

אנחנו בחברת קידום פרויקטים שיקומיים מבינים היטב כבר שנים רבות שהעסקת צרכנים נותני שירות היא עסקה מוצלחת הן למקבלי השירות והן לנותני השירות. תמי רוזן בשיחת סלון עם דניאל קיסרי מיוזמה דרך הלב בנושא שירות ליווי המותאם למעסיקי צרכנים נותני שירות. מהי התכנית? מדוע היא טובה למעסיקים ומה יוצא לצרכנים מעבודה כזו.