ביום העצמאות התקשרת אלי בקול רועד וחלש. אמא, התייפחת, בבקשה, התחננת. קחי אותי מפה, אני סובלת. קחי אותי הביתה. איבדת את הטלפון שלך. התקשרתי אליו ואיש נחמד אחד ענה לי, הסביר את מיקומו והטלפון נמצא. אבל אחר כך גם איבדת את הכסף ולא היה לך חשק יותר להישאר עם החברות. אמא, כתבת לי בווטסאפ, בואי כבר, בבקשה. אני לא יכולה יותר. החברות הלכו להופעה ואני לא רוצה ללכת. אני לבד אמא. לבד פה.
רוצי אמא, רוצי מהר מהר מהר. הילדה שלך מחכה. אני על עקבים ומדי פעם נופלת, אני יוצאת מהבית לא מאופרת ובחולצה דהויה וקרועה. יום העצמאות שעת ערב. אף מונית לא שועה לתחנוני ולא עוצרת.
בלוג |
הגבר השמנמן בעל פני הירח, הגיע שוב ביום חמישי. הוא הביא לה כהרגלו 2 בקבוקי קוקה קולה וחפיסת נקסט לייט. היא הודתה לו בניד ראש. הם התיישבו על הספסל ליד המחלקה והוא דיבר. דיבר המון. סיפר לה על העבודה שלו, הוא עובד במחלקת המים בעיריה. סיפר לה על לקוחות שנזפו בו, סיפר לה איך סידר פעם לקוח שאיים בתביעה. היא שתקה. לגמה מהקולה ושתקה.
כשאני הולכת ברחוב, שקי הקניות העמוסות בידי, נשטפת באושר מבוקר שמשי - אני מזהה אותו הולך בשקט אחרי, שלא ארגיש. הוא לבוש חליפה שחורה ואת כתפיו מעטרת גלימה שחורה ארוכה שמשתלשלת עד לעקבי נעליו הגבוהים השחורים. אני מזהה אותו מיד. אנחנו מכירים כבר שנים, הוא יודע אותי היטב: מה אני אוהבת, מה אני רוצה, לאן אני הולכת ומה כואב לי בתוכי: זהו מר דיכאון בכבודו ובעצמו. לבוש בחליפה שחורה, מעונב, מגולח, מחייך חיוך שיניים שחורות. אני נתקפת בהלה, מתחילה להגביר את צעדי, וגם הוא מתחיל לפסוע במהירות, הוא לא רוצה לתת לי להעלם אחרי שפגש אותי שוב סוף סוף.
הכי קשה לי בבקרים. כך נראה בוקר בחיי לאחרונה: אבא עובר דרך החדר בדרכו לעבודה. אמא עוברת, לעבודה או לאיזה סידור בחוץ. שומעת את אחותי, היא בדרך לבית הספר. ככה זה לישון בחדר שהוא חדר המעבר של הכניסה לבית. עוד קצת והשעון יצלצל, מה שירמוז לי שגם אני צריכה לקום. פעם תמיד קמתי כשהשעון צלצל, כי צריך. תמיד עשיתי מה שצריך. לפעמים גם הצריך הזה נשבר, כמו בתקופות שהכל מתפרק. גם המעט נראה כמו הרבה, ובשביל מה בכלל, מה זה משנה, בגדול, מה צריך. גם ככה הכל שבור.
כל חיינו אנחנו קמים ונופלים ושוב קמים. אצלי הנפילות לא פשוטות. אני יכולה ליפול למצב רוח בגלל מצב החשבון בבנק, ריב עם בן הזוג, בעייה משפחתית, בעיית בריאות של מישהו שקרוב לי. הנטייה שלי לראות מפלצות במקום שיש רק צללי אור וחושך מייצרת נפילות. כשאחד ממקורבי מרגיש לא טוב ולוקה בבעיית בריאות, כשיש לי אובר של 500 שקל שאין בעייה לכסותו, כשאני לא מצליחה לדבר עם חבר שאני אוהבת בגלל שעות העבודה שלו שנמשכות עד הלילה.
אני הולכת לבקר אותך היום בבית קברות, צ`וק.
שלא תעז להרים את הראש, אתה שומע רועי? שלא תעז להרים את הראש. תמשיך לפתור תשבצים, תמשיך לסרוג כיפות כמו אישה זקנה, רק שלא תרים את הראש. אם תרים את הראש אתה תראה. אתה תבחין בזרועות שלהם, בשריריות של הגוף, במסוקסות שלו. אתה תרצה לגעת, אתה תרצה להכנע לדחפים שלך. אם רק תעז לגעת ולו לשנייה אחת, יאשימו אותך שאתה סוטה מין, יתבעו אותך על הטרדות מיניות. כל עוד אתה לא מרים את הראש, ולא רואה אף אחד: לא את האחים שמסתובבים בחדר, לא את החולים האחרים בריפוי בעיסוק, אתה מוגן. רק אל תרים את הראש רועי. אל תעז.
כל כך הרבה ספרים מדברים על כך ש"מחשבותינו מייצרות מציאות". למעשה כל מי שחווה אימון אישי או למד אימון אישי יאמר לכם את זה. אני מניחה שאתם מכירים היטב את הספרים והסרטים בנושא כמו "הסוד". אז למה זה לא תמיד עובד לנו? למה גם כשאנחנו נלחמים במחשבות ומנסים לגייס מחשבות חיוביות אנחנו עדיין מרגישים לעיתים מקובעים כל כך בתוך החשיבה השלילית? לדעתי הבלתי קובעת בעליל יש כמה סיבות שזה לא תמיד עובד לנו.
מתי לאחרונה סחטתם מיץ תפוזים טבעי ושתיתם אותו מבלי לסנן את השאריות שנראות באופן מטעה כפסולת מיותרת..? ה`פסולת` הזו לכאורה, מורכבת מסיבים תזונתיים, אשר ידועים בתרומתם הבריאותית כבר זמן רב. הסיבים התזונתיים נחקרו רבות ונמצא כי הם מפחיתים את הסיכוי ללקוט בסוגי סרטן מסוימים ובפרט סרטן המעי הגס, מפחיתים סיכון לחלות במחלות לב ומורידים את רמת הכולסטרול בדם. כמו כן הם חשובים לפעילות תקינה של מערכת העיכול, תורמים לתחושת שובע, מאזנים את רמות הסוכר וקושרים אליהם חומרים רעילים. ישנן עדויות לכך שהיקפי הגוף של אנשים שאוכלים כמות גדולה שלהם, צרים יותר מאנשים שאוכלים מעט סיבים, והם סובלים פחות משומן בטני. מספר מנגנונים אפשריים, בין היתר תרומתם לתחושת שובע וכתוצאה מכך צריכה קלורית מופחתת. בנוסף, מאחר והם מאטים את קצב עליית הסוכר בדם, ובעקבות כך מופרש פחות אינסולין, תחושת הרעב מורגשת פחות.
השעה שש וחצי, השעון שלכם מצלצל שוב ושוב, אתם מכבים אותו בהיסח הדעת, מתמתחים, קמים, נכנסים למקלחת לחמש דקות, מתלבשים, שותים קפה ואחר כך אתם עושים את מה שאני כל כך רוצה לעשות ולא מסוגל – אתם יוצאים מהבית. אתם אפילו לא חושבים על הדברים האלו כשאתם עושים את זה, זה נראה לכם פיס אוף קייק, טריוויאלי, אולי מקטרים קצת כשאתם מתעוררים ומתחשק לכם עוד חמש דקות במיטה, אבל בפועל, אתם קמים ואתם לוקחים אתכם את המפתח, נועלים את הבית ויוצאים החוצה, לאור, לשמש, לאנשים ומזווית הראייה המעוותת (כמו שתמיד אומרים לי) שלי – לסכנה.
אני יושבת לכתוב בשעת לילה מאוחרת. אלו הזמנים היחידים שאני יכולה להקדיש לכתיבה בלי הפרעות. הימים עמוסים, גדושים בחוויות, אתגרים, לימודים. יש משהו בלילה שמאפשר כתיבה אחרת קצת. המחשבות טהורות, מזדככות, לא מבולבלות כמו בבוקר כשיש משימות לעשות. שיחת סלון בשידור חי מסוג אחר על אמנות ויצירה כתראפיה לפוסט טראומה. ישראל כסיף, מוזיקאי ויוצר, האיש מאחורי אופרת הרוק המטלטלת "ילד תוף", יארח את שחר, זיו ועדי, במאורת היצירה שלו (אולפן ההקלטות "קלמנטינה"). ראה מידע נוסף..פרסום ראשון. אין ברירה, חייב להיות אחד כזה. אי אפשר להתחיל ללכת בלי לעשות את הצעד הראשון. אז מאיפה מתחילים? אולי בלהסביר מאיפה הכל התחיל. ראה מידע נוסף..
שיחת סלון בשידור חי מסוג אחר על אמנות ויצירה כתראפיה לפוסט טראומה. ישראל כסיף, מוזיקאי ויוצר, האיש מאחורי אופרת הרוק המטלטלת "ילד תוף", יארח את שחר, זיו ועדי, במאורת היצירה שלו (אולפן ההקלטות "קלמנטינה"). אנו מאמינים שגם משפחות המתמודדים זקוקות לתמיכה, ייעוץ והכוונה בנושאי שיקום והחלמה. יה"ל - המרכז לייעוץ והכוונה למשפחות מתמקד במשפחה עצמה ועוזר בתהליך ההתמודדות האישי והמשפחתי. יש לכם למי לפנות - אל תתמודדו עם זה לבד! במרכז עומד לרשות המשפחות צוות רב מקצועי המתמחה בתחום בריאות הנפש שילווה אתכם בפגישות ייעוץ אישיות וקבוצתיות, ימי עיון, הרצאות וסדנאות. לשיחה התקשרו ל: 04-6367686 ראה מידע נוסף..
מעטה של אפלה יורד על חיפה עכשיו כשאני יושבת לכתוב, העיר שלי כמעט שוממת. החיפאים מפחדים מהערב, לא מסתובבים בחוץ כשהשקיעה לוחשת להם שירי ערש. רק אני פה ברחובות, קר לי ועצוב והגשם מטיח בכוח דפיקות על המטריה שלי. טוק טוק טוק, תני לי להכנס לשטוף את הכאב.
|
||||||||