בלוג

מתחילת דצמבר 2008 החיים שלי קיבלו איזה סוויץ`. הסכיזופרניה יצאה ויחד איתה המאניה דיפרסיה. תמיד ב-8 השנים הללו יש לי 2 חיילים שאני זוכר טוב, מה זה זוכר טוב? זוכר מושלם! אני זוכר את הרגע שהם השפילו אותי והרימו עליי יד כיאלו זה קרה לפניי שניה.

אני אחזור אחורה ברשתוכם:
ב- 19.11.2008 בשעה 7:30 בבוקר בתחנה המרכזית חוף הכרמל התגייסתי! התגייסתי לחטיבת כפיר, החטיבה שכל כך רציתי להיות בה. כל כך רציתי להיות לוחם! כל כך! הייתי מתאמן שעות ולמרות שהקב"א שלי הייתה נמוכה רציתי כל כך להיות לוחם! הייתי מורעל! מהבוקר עד הערב הייתי קורא על לוחמים ורואה סרטים \ סדרות על הצבא. כשהגעתי לפלס (בסיס טירונות של כפיר) הייתי מאוד נרגש, הגעתי אל לביא הגדוד שכל כך רציתי להיות בו. בשבוע השלישי שם קיבלתי התקף קטטוני (פריז), הייתי קפוא בחדר בלי יכולת לזוז במשך שעתיים ואף אחד לא הבין מה יש לי, כולל אני עצמי.

שיחת סלון עם שחר פחימה, זיו דיין ועדי פז רזגן בנושא דילמות סביב נטילת טיפול תרופתי. חוויות אישיות ומקצועיות בנושא.

2 לפנות בוקר.

אני יושבת בחדר המיון. בפעם החמישית מאוקטובר. שוב ניסיתי להתאבד. ככה זה כשהכול שחור או לבן. אלו הם חייה של בחורה המתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית. מסתכלת סביבי. מחוברת למכונת חמצן, אינפוזיה בידי הימנית, בידי השנייה אני אוחזת בקבוק מים, ליד בקבוק המים אני מגלה כפתור חירום ומצוקה. משפשפת את עיני, בוהה שוב ושוב בתקרה. "איך הגעתי למיטה הזו שוב, אחרי כל הנסיונות שלי לעלות מעלה. איך???.

אני רוצה לספר לכם קצת על חיי. על ההתמודדות שלי עם המחלה הקטלנית: דיכאון.
משך כל ילדותי הוקפתי באנשים מסביבי שאמרו לי שוב ושוב כמה אני דפוקה וכמה לא אצליח בשום דבר בחיים. בבית ספר יסודי הייתי ילדת הכפות, ובתיכון הייתי הילדה שתמיד עושים עליה חרם. ניסיתי כל כך להעמיד פנים, להראות להם שלא אכפת לי, אבל בפנים, בתוכי דיממתי. ליבי היה שבור: למה אין לי חברות? למה אני אף פעם לא מקבלת ציונים טובים? למה אני ביישנית? למה אני?

כשהגעתי לכיתה ה` מערכת החינוך החליטה שאני "דפוקה" מידי למערכת הרגילה והכניסה אותי לכיתה מקדמת - כיתה שבו לומדים ברמה של כיתה א`. אני מוכרחה לציין שבמסגרת זו, לא ממש ניסו לעודד אותנו, להפך- תמיד אמרו לנו שאנחנו דפוקים מידי למערכת הרגילה, שלעולם לא נוכל לעשות בגרויות–במיוחד אני, כן אני הייתי אחד התלמידים הכי חלשים בכיתה.

בהמשך לסרטון הקודם "איך משיגים סל שיקום?", נכנס הפעם לתוך הסל ונדבר על השירותים המגוונים שניתן לקבל וטיפ אחד קטן למתמודדים לפני וועדות סל שיקום, תמי רוזן ועדי פז-רזגן עובדות סוציאליות במקצוען מדברות ומסבירות. צפייה מהנה!

 איך זה לחיות עם שתי מחלות נפש?

זה למות מבפנים
זה להרוס את עצמך פיזית ונפשית
זה קושי לצאת מהבית...לצאת מהחדר
זה לבודד את עצמך מהסביבה
זה חוסר אונים מול המצב
זה מתסכל...מייאש ומייסר
אנשים חושבים שלהגיד לאנשים יה - חולה נפש זה קללה

שעת בוקר מוקדמת ואני כותבת לך, מנסה להבין איך לנסח בזהירות, איך לא להכאיב, הכאב שלך גם כך מספיק גדול. בפעם האחרונה שביקרתי אצלכם, היית במצב לא טוב. דיברת המון על אובדנות, על כך שאינך יכול יותר, דיברת על סבל בלתי אפשרי, דיברת על הכפייתיות שלא נותנת לך רגע אחד של שקט, ובעיקר דיברת על כך שאף אחד לא רואה אותך, שאתה לא ברור לאחרים. דיברת הרבה על כך שאתה לא מצליח לתקשר עם אנשים אחרים, שאין לך חברים.

ודאי כבר שמעתם את המשפט.. `אוכל הוא לא רק אוכל`. מעבר לתפקיד הבסיסי שלו להזין את הגוף, אוכל הוא בית, משפחה, זיכרונות, ריחות, טעמים, מגע, נחמה מתוקה (או מלוחה..). אנשים מסוימים רואים בו אויב, ועבור אחרים – הוא סמל לשפע ושמחה. לאכילה יש משמעות קיומית, חברתית ותרבותית. אנחנו לא אוכלים רק כדי להזין את הגוף אלא גם את הנפש. אכילה יכולה לנבוע משעמום, חוסר מעש ועצבנות.

אכילה רגשית הוא מצב שבו אנחנו אוכלים מתוך רעב מנטלי, בתגובה לרגש ולא מתוך רעב פיזיולוגי אמיתי. לעיתים רגשות כמו כעס, פחד, אכזבה ועלבון או קנאה, מעוררים דחף לאכילה לא מודעת, כמנגנון הרגעה. לרב קיים קושי לזהות מצב כזה, בייחוד אם האכילה לא מתאפשרת מיד כשהרגש מתעורר, ועוברות מספר שעות בין הזמן שבו התעורר הרגש (סיטואציה שבה קיים מתח רב כמו מריבה שהתרחשה בבוקר) לאכילה (בערב כשמגיעים הביתה).

שחר פחימה, זיו דיין ועדי פז רזגן בשיחת סלון נוספת על חוויות מהעולם הפנימי בזמן התקף פסיכוטי. שיחה מרתקת בה שחר וזיו משתפים אותנו מעולמם האישי ומנסים לתאר עד כמה שניתן מה התקף פסיכוטי, מה שומעים, רואים ומרגישים. בנוסף, שחר וזיו מספרים לנו איך הם מתמודדים ביום יום עם שמיעת הקולות, כיצד הם מתפקדים טוב למרות שהקולות לא פוסקים.

אני לא משתתף, הכריז גבר מבוגר בן כחמישים, אני רוצה לצאת החוצה לעשן. גם אני לא, הצטרפה מישהי אחרת, אישה נאה, רזה גם היא נושקת לחמישים. גם אני לא, נשמעו עוד קולות מסביב, רוצים החוצה. לעשן. לשתות קפה. לא רוצים סדנא.

לא חייבים אמרתי ברוגע. לקחתי לי נייר ועט ובנונשלנטיות התחלתי לכתוב בעצמי.
במקרים כאלו יצר הסקרנות הטבעי של האדם תמיד פועל לטובתי, הם רצו לדעת מה אני עושה ועל מה אני כותבת, הניירות שעל השולחן פיתו אותם, הטושים הצבעוניים והעטים קרצו להם לבוא ולקחת אותם, להשתמש בהם.

אריאלה, אישה בת 30, מצאה עצמה שוכבת במיטה במשך חודשים רבים בלי יכולת לקום ולתפקד, פעם בכמה ימים הצליחה למצוא כוחות ולקום להכין אוכל, לנקות את הבית, אבל אז הייתה חוזרת מיד למיטה ומסרבת לקום שוב. בן זוגה היה חסר אונים. כמעט כל מה שניסה לעשות כדי להוציאה מהמיטה נכשל: מילות אהבה ומשפטים סוגסטיביים על כך שהיא מוכשרת ומדהימה, קריאת מאמרים בנושא, השמעת שירים עליזים, הזמנת מטפלים אלטרנטיביים, עיסויים וטיפול בשיאצו ומחטים.

מילדות תשוקתי הגדולה ביותר הייתה לריקוד. אני זוכרת את עצמי כבת חמש בערך, עורכת מופעים בבית להורים שלי, לחברים שלהם, רוקדת ורוקדת ומתמוגגת מעוצמת המוסיקה והגוף שלי שמרחף לו והעיניים שננעצות בי, אני חשה בכל גופי ניצוצות של התפעלות בעיני הצופים שמבליחות למולי.
הורי חיזקו מאוד את הכישרון הזה שלי, נרשמתי לכל חוג ריקודים אפשרי במתנ"ס: ג`אז, הורה, מחול. כל דבר שרק יכולתי. חלומי, תשוקתי, אהבתי הגדולה הייתה לריקוד. כל כך אהבתי את תחושת האדרנלין הגדולה שפוקדת אותך כשאת עולה על הבמה, ריחוף הגוף המתענג, הזז מעצמו מבלי שתורי לו ברגע הראשון שהוא מגיב למוסיקה המענגת.