בלוג

אני רוצה לספר לכם קצת על חיי. על ההתמודדות שלי עם המחלה הקטלנית: דיכאון.
משך כל ילדותי הוקפתי באנשים מסביבי שאמרו לי שוב ושוב כמה אני דפוקה וכמה לא אצליח בשום דבר בחיים. בבית ספר יסודי הייתי ילדת הכפות, ובתיכון הייתי הילדה שתמיד עושים עליה חרם. ניסיתי כל כך להעמיד פנים, להראות להם שלא אכפת לי, אבל בפנים, בתוכי דיממתי. ליבי היה שבור: למה אין לי חברות? למה אני אף פעם לא מקבלת ציונים טובים? למה אני ביישנית? למה אני?

כשהגעתי לכיתה ה` מערכת החינוך החליטה שאני "דפוקה" מידי למערכת הרגילה והכניסה אותי לכיתה מקדמת - כיתה שבו לומדים ברמה של כיתה א`. אני מוכרחה לציין שבמסגרת זו, לא ממש ניסו לעודד אותנו, להפך- תמיד אמרו לנו שאנחנו דפוקים מידי למערכת הרגילה, שלעולם לא נוכל לעשות בגרויות–במיוחד אני, כן אני הייתי אחד התלמידים הכי חלשים בכיתה.

בהמשך לסרטון הקודם "איך משיגים סל שיקום?", נכנס הפעם לתוך הסל ונדבר על השירותים המגוונים שניתן לקבל וטיפ אחד קטן למתמודדים לפני וועדות סל שיקום, תמי רוזן ועדי פז-רזגן עובדות סוציאליות במקצוען מדברות ומסבירות. צפייה מהנה!

 איך זה לחיות עם שתי מחלות נפש?

זה למות מבפנים
זה להרוס את עצמך פיזית ונפשית
זה קושי לצאת מהבית...לצאת מהחדר
זה לבודד את עצמך מהסביבה
זה חוסר אונים מול המצב
זה מתסכל...מייאש ומייסר
אנשים חושבים שלהגיד לאנשים יה - חולה נפש זה קללה

שעת בוקר מוקדמת ואני כותבת לך, מנסה להבין איך לנסח בזהירות, איך לא להכאיב, הכאב שלך גם כך מספיק גדול. בפעם האחרונה שביקרתי אצלכם, היית במצב לא טוב. דיברת המון על אובדנות, על כך שאינך יכול יותר, דיברת על סבל בלתי אפשרי, דיברת על הכפייתיות שלא נותנת לך רגע אחד של שקט, ובעיקר דיברת על כך שאף אחד לא רואה אותך, שאתה לא ברור לאחרים. דיברת הרבה על כך שאתה לא מצליח לתקשר עם אנשים אחרים, שאין לך חברים.

ודאי כבר שמעתם את המשפט.. `אוכל הוא לא רק אוכל`. מעבר לתפקיד הבסיסי שלו להזין את הגוף, אוכל הוא בית, משפחה, זיכרונות, ריחות, טעמים, מגע, נחמה מתוקה (או מלוחה..). אנשים מסוימים רואים בו אויב, ועבור אחרים – הוא סמל לשפע ושמחה. לאכילה יש משמעות קיומית, חברתית ותרבותית. אנחנו לא אוכלים רק כדי להזין את הגוף אלא גם את הנפש. אכילה יכולה לנבוע משעמום, חוסר מעש ועצבנות.

אכילה רגשית הוא מצב שבו אנחנו אוכלים מתוך רעב מנטלי, בתגובה לרגש ולא מתוך רעב פיזיולוגי אמיתי. לעיתים רגשות כמו כעס, פחד, אכזבה ועלבון או קנאה, מעוררים דחף לאכילה לא מודעת, כמנגנון הרגעה. לרב קיים קושי לזהות מצב כזה, בייחוד אם האכילה לא מתאפשרת מיד כשהרגש מתעורר, ועוברות מספר שעות בין הזמן שבו התעורר הרגש (סיטואציה שבה קיים מתח רב כמו מריבה שהתרחשה בבוקר) לאכילה (בערב כשמגיעים הביתה).

שחר פחימה, זיו דיין ועדי פז רזגן בשיחת סלון נוספת על חוויות מהעולם הפנימי בזמן התקף פסיכוטי. שיחה מרתקת בה שחר וזיו משתפים אותנו מעולמם האישי ומנסים לתאר עד כמה שניתן מה התקף פסיכוטי, מה שומעים, רואים ומרגישים. בנוסף, שחר וזיו מספרים לנו איך הם מתמודדים ביום יום עם שמיעת הקולות, כיצד הם מתפקדים טוב למרות שהקולות לא פוסקים.

אני לא משתתף, הכריז גבר מבוגר בן כחמישים, אני רוצה לצאת החוצה לעשן. גם אני לא, הצטרפה מישהי אחרת, אישה נאה, רזה גם היא נושקת לחמישים. גם אני לא, נשמעו עוד קולות מסביב, רוצים החוצה. לעשן. לשתות קפה. לא רוצים סדנא.

לא חייבים אמרתי ברוגע. לקחתי לי נייר ועט ובנונשלנטיות התחלתי לכתוב בעצמי.
במקרים כאלו יצר הסקרנות הטבעי של האדם תמיד פועל לטובתי, הם רצו לדעת מה אני עושה ועל מה אני כותבת, הניירות שעל השולחן פיתו אותם, הטושים הצבעוניים והעטים קרצו להם לבוא ולקחת אותם, להשתמש בהם.

אריאלה, אישה בת 30, מצאה עצמה שוכבת במיטה במשך חודשים רבים בלי יכולת לקום ולתפקד, פעם בכמה ימים הצליחה למצוא כוחות ולקום להכין אוכל, לנקות את הבית, אבל אז הייתה חוזרת מיד למיטה ומסרבת לקום שוב. בן זוגה היה חסר אונים. כמעט כל מה שניסה לעשות כדי להוציאה מהמיטה נכשל: מילות אהבה ומשפטים סוגסטיביים על כך שהיא מוכשרת ומדהימה, קריאת מאמרים בנושא, השמעת שירים עליזים, הזמנת מטפלים אלטרנטיביים, עיסויים וטיפול בשיאצו ומחטים.

מילדות תשוקתי הגדולה ביותר הייתה לריקוד. אני זוכרת את עצמי כבת חמש בערך, עורכת מופעים בבית להורים שלי, לחברים שלהם, רוקדת ורוקדת ומתמוגגת מעוצמת המוסיקה והגוף שלי שמרחף לו והעיניים שננעצות בי, אני חשה בכל גופי ניצוצות של התפעלות בעיני הצופים שמבליחות למולי.
הורי חיזקו מאוד את הכישרון הזה שלי, נרשמתי לכל חוג ריקודים אפשרי במתנ"ס: ג`אז, הורה, מחול. כל דבר שרק יכולתי. חלומי, תשוקתי, אהבתי הגדולה הייתה לריקוד. כל כך אהבתי את תחושת האדרנלין הגדולה שפוקדת אותך כשאת עולה על הבמה, ריחוף הגוף המתענג, הזז מעצמו מבלי שתורי לו ברגע הראשון שהוא מגיב למוסיקה המענגת.

הן קטנות, זולות, מזינות ומשביעות והכי חשוב-טעימות!. זו בהחלט השנה של הקטניות, כך לפחות חושבים באו"ם- שם הוכרזה שנת 2016 כשנת הקטניות, מעצם יכולתן לתרום בין היתר בהתמודדות עולמית עם רעב, ביטחון תזונתי, ותזונה לקויה. מלבד זאת, בעידן שבו טבעונות וצמחונות הם כבר יותר מסתם עוד טרנד חולף אלא מגמה עולמית שמתייחסת גם לנושא האקולוגי עי צמצום אכילת מוצרי עוף בשר ודגים, לקטניות מקום מכובד מאוד. גידולן רווחי, וגוזל פחות משאבים סביבתיים.

אז מה יש בהן?
קטנית היא למעשה פחמימה עם אינדקס גליקמי נמוך (כלומר תורמת לעלייה מתונה של גלוקוז בדם לאחר אכילה), דלה בשומן ולהבדיל מדגנים, (שגם הם פחמימה כמו אורז, תירס וחיטה), היא מכילה כמות יפה של חלבון. בחצי כוס קטניות מבושלות יש כמות חלבון דומה לזו שבביצה. היא גם עשירה בסיבים תזונתיים ולכן תורמת לתחושת שובע (כוס שעועית מבושלת לדוגמה מכילה כ 7 גר סיבים). כמו כן היא מהווה מקור עשיר יחסית לברזל. גם שימורים או קפואים הם לא מילה גסה במקרה הזה לעסוקים שבינינו, וניתן להשתמש בהן ממקור זה בבישול. בממוצע חצי כוס קטניות מבושלות שוות ערך לכ 70 קקל. אם אוכלים מהן במידה הן תסייענה גם בתהליך לירידה או שמירה על המשקל מעצם היותן משביעות לאורך זמן.

מכירים את התחושה שאתם יודעים שמשהו עומד לקרות. אתם לא יודעים מתי זה יקרה, אין לכם הערכת זמן, אבל משהו בתוככם, בנפש שלכם אומר לכם שמשהו יקרה עוד מעט. מכירים את התחושה הזו כשאתם שומעים את השעון שבנפש מתקתק ותוהים מתי הוא יצלצל ויזדעק מולכם?
משך כל שנותי בתיכון שמעתי את השעון הזה שמתקתק. שמעתי היטב, ידעתי עליו, הרגשתי בו ולא רציתי להקשיב . סירבתי לשמוע. אבל הוא המשיך לתקתק. באזני במשך כל אותן שנים של הדחקה ונסיון להמשיך כרגיל.
את תחילת התקתוק הראשון שלו שמעתי לראשונה כשנפטרה אמי. הייתי אז נער צעיר, טלטלה עזה פקדה את כל המשפחה שלנו. קשה לי לדבר על זה, הייתי מעדיף לא להרחיב על התקופה הזו. אבל אני רק יכול לומר שהשעון תקתק כל הזמן, ואני שמעתי אותו וסירבתי לדעת. הדחקתי הכל. שמרתי את רגשותי בפנים. נסגרתי בתוכי. ולא דיברתי עם אף אחד. לפעמים אתה פשוט חייב להדחיק כדי לשרוד. אין לך ברירה.

 

הקדמה והבהרה קצרה: זהו סיפורו של ג`ימי (שם בדוי) בן 45, לוקה במאניה דיפרסיה, הוא אינו דובר עברית והראיון כולו היה באנגלית ותורגם על ידי לעברית. אני מודה לו על האומץ לספר הכל ועל שיתוף הפעולה.

כשאני קורא סיפורים של מתמודדים אחרים, אני תמיד קורא בפתיח על הסבל, הכאוס והזוועה. אני דווקא הייתי רוצה ברשותך להתחיל מנקודת זמן אחרת בחיי. מאחד הימים היותר מאושרים בחיים שלי.
זיכרון : אני מתעורר בבוקר, מבעד לחלון מבליחות קרני שמש נפלאה, אני מתמתח קלות, מחייך חיוך גדול בלי לשים לב אפילו לכך שאני מחייך. האושר מפעם בכל גופי: אני יכול להרגיש אותו פיזית ממש. ברגליים, בידיים, בדם הזורם בעורקיי, במוחי ובליבי ואני קופץ בשמחה מהמיטה ורץ במהירות לתת בקבוק ולחתל את התינוק. בעוד כמה שעות אצטרך ללכת לעבודה, אבל עד אז יש לי קצת זמן להיות עם הילד שלי. לחתל אותו, לדגדג אותו ולשמוע את הצחוק המדהים שלו. יש לי כמה שעות לאכול ארוחת בוקר עם אישתי, אהבת חיי הגדולה. אני לא מסוגל להפסיק להביט בה, ביפהפיה שלי. מתקשה להאמין שנפלה בחלקי אישה מדהימה ויפה כל כך. מכילה, אוהבת, נאמנה ותמיד תומכת מאוד.

רובנו כבר מכירים את התסריט הבא: אנחנו מתיישבים לאכול בערב החג, העיניים והבטן חומדות את כל המטעמים שמוגשים לנו לשולחן. המארחת מפצירה בנו: "תאכלו עוד קצת. נו, למה אתם לא אוכלים?" אנחנו כמובן מצייתים בשמחה: שוב ושוב מעמיסים על הצלחת, חוששים להפסיד משהו טעים.
אבל אחרי האוכל תחושת כובד לא נעימה ממלאת את גופנו, עייפות גדולה צונחת עלינו ואנחנו שוב שואלים את עצמנו בדיוק אותה השאלה ששאלנו בחג הקודם: "למה בעצם אכלנו כל כך הרבה?" אז מסתבר שיש חשיבות גדולה מאוד להקפדה על אכילה נכונה גם בשעת סעודת החג עצמה.
אז איך אוכלים הכל ונהנים בערב החג, מבלי להרגיש אחר כך מותשים, כבדים ומלאי חרטה? הנה כמה טיפים שהכנתי עבורכם.
חג שמח ובתאבון :-)