כאמא של מתמודד נבחרתי להיות אחת מהמנחים של יום העיון, נתבקשתי לספר את הסיפור האישי שלי. התהליך הזה היה קשה מבחינה נפשית והציף בי את הדרך הכואבת שעברתי.
אני רואה את עצמי ואת משפחתי כמשפחה בהחלמה!
אני מבקשת לשתף אתכם בסיפור האישי שלי בתקווה שהסיפור יסייע למשפחות של מתמודדים, ארגונים ועמותות המטפלים במצבים כאלו.
בכל פעם שאתם מסובבים את המפתח בדלת, חוזרים או יוצאים מביתכם באופן לגמרי אוטומטי, במהלך שיגרת חייכם, עצרו לרגע וחישבו על כל אותם אנשים שמתאווים לעשות זאת ממש כמוכם – לצאת החוצה, אל החיים, אל השמש, לראות אנשים. אבל לא יכולים: החרדה מאנשים, מהסביבה בחוץ ממה שיכול לקרות להם כשהם אינם מרגישים מוגנים, משתקת אותם ומשאירה אותם גלמודים, לבד בביתם, בתוך סבל עמוק ובדידות כואבת ועצובה.
חוסר ויסות רגשי, בזבוז כספי כרוני, התנהגות תוקפנית והפרעת אישיות גבולית קשה הרחיקו מנדיה (שם בדוי) כל גורם תמיכה חשוב שיכול היה לעזור לה לצאת מהכאוס בו חייתה.
נדיה הגיעה לשירות שלנו עצובה, תוקפנית ומיואשת. לא הייתה לה שיגרת יום , שנים רבות נהגה להסתובב ברחוב ללא מטרה, התנהגותה הייתה לא שקולה והחרדות שלקתה בהן, כמו גם פלאשבקים קשים וסיוטים שפקדו אותה בעקבות אירוע פוסט טראומטי בעברה, הפכו את התנהגותה מול אנשים אחרים לקשה ותוקפנית.
רובנו לא נדע לעולם מה זה אומר להיות גר וזר בארץ נכריה: כמה זה קשה להסתובב ברחוב כשאתה לא מבין מה אנשים סביבך אומרים, כמה זה קשה לשבת מול פקידה בביטוח לאומי או בקופת חולים כשאתה לא מבין מה היא מנסה להסביר לך. להתמודד עם קשיים בירוקרטיים ועם תרבות חדשה כשבנוסף לכל גם צילה הכבד של מחלת הסכיזופרניה בה לקית, מאיים עלייך כמעט כל הזמן, אבל קשיי השפה גם לא מאפשרים לך להסביר היטב מה בדיוק אתה מרגיש ולתאר את המצוקה שלך.
לעיתים חולפים הימים באיטיות מרגיזה, יום ועוד יום בתוך שיגרת קיום מתישה, לעיתים נדמים השבועות כמסע סיזיפי ללא תקווה. אבל לחיים יש את היכולת שלהם להפתיע אותנו תמיד במסע קיומנו. כוחות עצומים שמתגלים דווקא כשנדמה שאפסו הסיכויים . כשנדמה שאין עוד תקווה, פתאום קורה דבר מה מופלא, שמשנה הכל.
מה קורה כשנפגשים שני אנשים שחולקים בינם את אותה אהובה: אהובה נעימה, מרגיעה ומחוללת פלאים שמחברת בינם ומעמיקה את הקשר שלהם גם בלי שיצטרכו לומר אחד לשני הרבה – מה קורה כששני אנשים, חונך והחניך שלו חולקים אהבה גדולה ומשותפת למוסיקה, אהובתם ואהבתם הגדולה?
כמה מתסכל להרגיש שאתה מצטיין בלימודים ובעבודתך, שאתה יכול לעשות מה שרק תרצה. אתה מוכשר, מצטיין בכל דבר שאתה עושה, כולם מתפעלים מהיכולות שלך, מהציונים והכישורים שלך, אבל בכל פעם שאתה מגיע ללימודים שאתה כל כך אוהב, בתקווה ובציפייה ליום חדש ומרגש, אתה שוב ושוב נופל. שוב אתה נוחל אכזבה וכאב. שוב חווה תחושת בדידות כל כך חריפה, שאתה לא מצליח להתמודד איתה.
חרדות, פחדים, חוסר בטחון, אי יציבות, כל ליוו את א` חניכה יקרה שלי, אותה אני מכירה מזה שנה. רינה (שם בדוי), אישה מיוחדת, ,בת 47, מתגוררת בבת אמה. היא גרושה ואם לבן חייל. אני מודה, לא היה לי קל עם רינה לפחות בתחילה. איך אפשר לעבוד באופן עקבי כשהצד השני מבטל פגישות ומרבה לשנות מועדים? איך אפשר להתכונן לפגישה, לתכנים שבה, כששוב מתבטל התאריך ונאלצים לקבוע מחדש.
דיכאון לא רק שגורם לסבל נוראי לחולה בו, לא רק שאינו מאפשר לחולה לתפקד אפילו בביצוע מטלות בסיסיות כמו הגינה, צחצוח שיניים ועוד, לא רק שכל משימה הכי קטנה נראית כבלתי אפשרית כמו לטפס על האוורסט, אלא שבנוסף לזה, דווקא בזמן שהאדם זקוק יותר מכל לתמיכה מהקרובים ומהסביבה, הם מתרחקים ונעלמים. לרוב האנשים קשה מאוד להתמודד עם דיכאון ועם אדם שסובל ממנו, והם מעדיפים להעלם דווקא שעה שצריך אותם יותר מכל.
זה מה שקרה לאהובה (שם בדוי). אישה בת 75, אחות לשעבר בעברה, המתגוררת כיום בבית אבות ירושלמי.
איך הופך אדם מלא שמחת חיים, ספורטיבי, אנרגטי, עם בטחון עצמי ואופטימי ורצון לנתינה לאדם מדוכא, עצוב, חסר כוחות ורצון לחיות? ואיך עוזרים לו לחזור למי שהיה קודם? להתמודד עם טראומה שחווה בעברו ולצאת מחדש לחיים.
ירון היה בן חמישים כשהכרנו אותו לראשונה. איש שפוף ועצוב, מיוסר וחסר שמחת חיים. הוא הגיע אלינו לאחר שהיה ארוכה באשפוז והדיכאון שתקף אותו בעקבות טריגר שעבר במקום עבודתו, מה שדגדג מחדש טראומה ישנה, הלך וגבר והשתלט על נפשו, ליבו ורצון החיים שבו. אם פעם היה איש שמח ומלא חברים, מוקף באישה וילדים תומכים, כשהגיע אלינו מצאנו אדם שבור וכאוב. אדם מדוכא, חסר אנרגיות וחסר בטחון ביכולותיו וללא תקווה לעתיד. הוא התכנס והסתגר בתוך עצמו, כמעט ולא דיבר ולא התעניין בסביבתו, גם הקרובה ביותר.
פתגם ידוע ומוכר אומר "כאשר השכן שלך חולה במחלה קשה, זה עצוב, אבל כשאתה עצמך הולך ברחוב, נופל ומקבל מכה בברך – זה כואב". אז כן, לרובנו עצוב לראות אנשים יקרים לליבנו סובלים סבל רב, אבל הצרכנים נותני שירות שלנו גם יודעים וחוו על בשרם כמה זה כואב. נכון שלכל אחד מאתנו יש ימים שלא בא לו לקום בבוקר, אבל כמה מאתנו יכול להבין מה עובר על אדם שבאמת לא מצליח לקום בבוקר בשל דיכאון קליני או מחלה נפשית אחרת הפוקדת אותו וגורמת לו לסבל רב שלא מאפשר תפקוד ראוי.
כמה מאתנו באמת מבין מה זה אומר להיות אחוז במאניה ולאבד שליטה על היכולת לנהל את חייך, לשמוע קולות מפחידים או לחיות בחרדה מתמדת ואימה שאנשים אחרים מתנכלים ורודפים אותך שעה בשעה ומדי יום ביומו ?
דבר חבר השופטים מסגרת השיקום קידום חרדי מהווה דוגמא ומופת ליחידה הנותנת טיפול כשיר תרבותית לאוכלוסייה החרדית. מסגרת זאת נכללת בין המסגרות פורצות הדרך הנותנות טיפול המותאם לנפגעי נפש בחברה החרדית. עבודה זאת משלבת בין התיאוריה לבין יישומה בפרקטיקה. בעבודה מתוארת משנה סדורה, שלב אחר שלב, לאופי העבודה הטיפולית כשירת התרבות. בכל שלב עולה כי המטופל הוא המרכז וכי הארגון מגלה גמישות מקסימאלית על מנת להתאים את המשאבים הקיימים לצרכיו. ייחודיות נוספת באה לידי ביטוי בשיתוף האוכלוסייה המטופלת בתהליכי התכנון והיישום הפרטניים וברמת הארגון כולו. המתואר בעבודה יכול לשמש מתווה לאופן בו ניתן להתאים עבודה שיקומית עבור כל קבוצות חברתיות שונות בישראל.
הארגון: קידום חרדי פרויקטים שיקומיים. כותבי העבודה: MSW רחל שמואל – מנהלת מערך ארצי `קידום חרדי`, עו"ס צבי ריצ`מן – מנהל דיור מוגן `קידום חרדי` בירושלים והסביבה. דואר אלקטרוני ליצירת קשר: rachelishm@walla.com
