בוקר שיגרתי אחד בזמן שקיפלתי כביסה והתלבטתי אם להשאיר את הטרנינג האדום של בתי לעוד עונה, או שכבר עשה את שלו, צלצל הטלפון. על הקו הייתה פקידה מטעם חברת האשראי. מתנצלת שכרטיס האשראי שלך לא עבר, אמרה, קולה היה נמוך וצרוד במקצת , ההכרח לעבוד במהירות ולעבור ביעילות מלקוח ללקוח שיוותה לו גוון חמצמץ וזועף. התוקף לא היה נכון. מתי? הייתי מבולבלת היום אבל לא עשיתי קניות בויזה היום כן עשית. רשום לי שעשית. אבל התוקף לא עבר. תעבירי אותי לבית העסק בבקשה. זיהיתי מיד את קולו של צביקה מהמכולת. הלכתי לארון ופתחתי אותו. התחלתי לארוז בקפידה. רון נכנס הביתה עם שקיות הקניות החיוך שעל פניו נמחק מיד כשראה אותי. הוא הבין. זה לא אני אתה משקר. צא מפה את לא מבינה. יש פה טעות. זה לא אני צא מפה עכשיו או שאני קוראת למשטרה אבל חכי.. תני לי להסביר. בעל המכולת משקר. הוא... צא עכשיו. צא מיד החוצה. קח את כל הדברים שלך ועוף מפה
אישה שחור גדול פעור בתוך ליבה, תאמץ אל ליבה, כל אדם שיבטיח לה שיצליח למלא אותו. גם אם היא יודעת היטב שמדובר בפתולוגיה של שקרים. ההבטחה למילוי הבור שוטפת מאישה כזו כל זיק של רציונליות, ומחזיקה אותה שבוייה במערבולת נפשית שבה כל אדם יכול לעשות בה כרצונו.
נפגשנו בבית קפה. עננים כבדים התנשמו בשמיים מכובד הגשם שבתוכם, מבקשים להקיא את הטיפות החוצה, חריקות צמיגי מכוניות שכמעט החליקו נשמעו מכל עבר, אדם מבוגר ללא מטריה צעד במהירות לפתח בית הקפה, הולך ומתכופף בכל פעם שניתזת עליו טיפה, כאילו נכווה באש.
ישבנו ושתקנו. לא יכולתי להביט בו. לא רציתי להביט בו.
אני מצטער, אני מצטער על הכל. פחדתי לחזור הביתה בלי אוכל, ולא היה לי כסף.
אתה צריך טיפול רון. אתה חולה.
הוא לקח את ידי, עטף אותה בכפות ידיו הקרות, הבשרניות ופרץ בבכי. המלצרית, צעירה בת שבע עשרה, ששערה השחור אסוף היטב על קודקודה וצעיף ארוך ולבן עוטף את צווארה ומתארך עד לחולצתה ומפתח ליבה, הגישה לו קפה עם עוגה וניקתה את שאריות הפירורים של הלקוחות שהיו שם לפנינו, רון קינח את אפו בטישו והיא הביטה בו בחמלה ואז פנתה אלי ונתנה בי מבט זועף.
תעזרי לי. הוא לקח טישו נוסף וקינח את עיניו שוב. בבקשה. תעזרי לי. אני אעשה כל מה שאת מבקשת. אני אלך לטיפול. תעזרי לי.
אישה שחור גדול פעור בתוכה, תמיד תנסה למלא גם את הבורות של בני זוגה, כך, היא מקווה בכסילותה, אולי תצליח למלא גם את שחסר בתוכה. אמא תרזה פצועה.
קיבלתי אותו חזרה וסילקתי בכוח את כל ספקותיי שכמו צמחי בר שוטים החלו לצמוח ולגדול להתפשט על כל כרי הדשא הירוקים עליהן הסכמתי לצעוד עמו יחד. חברי היו מודאגים, שוב ושוב חזרו על כך שאני עושה טעות, שהוא יהרוס את חיי, את רוחי וכמו עכבר מטורף מתאוות רעב יכרסם ללא הרף בליבי, לא הקשבתי, רציתי להאמין שישתנה, שהטיפול יעזור לו להפסיק עם השקרים והרמאויות, אבל בלילות התגנבה לליבי תולעת הפחד וכרסמה בליבי, לא האמנתי בו עוד, לא יכולתי לבטוח בו. לא ידעתי לאן באמת הלך בבקרים, האם לעבודה כפי שסיפר או אולי למקומות אחרים? הקשבתי לנשימותיו בלילות, מנסה להתגנב לחלומותיו, לנסות ולהבין דרכם מהי האמת, מי היה באמת האיש הזר ששכב במיטתי וחלק איתי את שיגרת חיי, אבל גם את חלומותיו כמו את נפשו המסוכסכת הצליח להסתיר מפני.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
