רון התקשר בדיוק באחת הפעמים בהן הבזיק שוב איש הברק ונעלם. "בא לך לבוא לפה קצת"? שאל. הבדידות הייתה בלתי נסבלת. לא רציתי להיות לבד עם הכאב.
"רון,,," גמגמתי. "אל תדאגי", אמר לי בטון פסקני. את ישנה בחדר אחר.
"אני אף פעם לא נותן למציאות להפריע לי" אמר לי פעם מנפח את לחייו וזוקף את חזהו באדנותיות. והוא עשה הכל כדי שאווכח בזה.
לא ישנתי בחדר אחר באותו הלילה כפי שהבטיח, ישנתי אתו במיטתו ובמקום להריח ריח של אהבה ואושר, הרחתי ריח הבל פה ארסי, חריף וזר שלכלכך את נשימתי, גוף מזיע ושמנמן גהר מעלי, גוף שלא הייתה לי כל אהבה לבעליו.
בלילה שטפתי בשקט את הכרית בדמעות. קראתי באלם לאימי, אחותי, אחי, אפילו לאבי שנפטר, שיצילו אותי, שיאהבו אותי מספיק כדי שלא אצטרך להתאהב בגברים שמבזיקים ברקים בשמיים לברוח מהם לאנשים שאיני אוהבת. אבל הייתי מפוחדת ונזקקת מדי. הגמד שהיה אמור לסטור על אזני היה עסוק בהקמתה של חברת נדלן או יזמות אישית וזנח אותי לאנחות.
אישה שבור עמוק פעור בתוכה, לא תבחל באף גבר שייטע בה תקווה שהוא זה שימלא אותו. גם לא בגבר שאינה אוהבת באמת. במשך חודשים רבים חלקתי את יצועי, את ביתי, את נפשי ומזוני עם אדם שלא אהבתי. בדיוק כפי שקרה לי בנישואי. עוד חוזר הניגון שזנחתי לשווא.
הוא יהרוס אותך, ניבא לי אחד מידידיי הטובים. לב טוב, זה סטייק פילה בשביל אחד כזה מה את עושה קוננה חברתי הטובה ביותר. את הרי לא אוהבת אותו. תברחי. לכי משם שירה, בבקשה. אבל אני כבר הייתי במקום אחר, בתוך תוכי ידעתי שהם צודקים, אבל לא רציתי להאמין כל כך רציתי וקיוויתי למשפחה. מעולם לא הייתי מאוהבת ברון אבל לאט לאט למדתי לאהוב אותו, כפי שלומדים לאהוב חבר טוב החולק אתך יחד את כל מהמורות השגרה. הוא שהה במחיצתי כמעט עשרים בכל יממה, מדי פעם היה יוצא בבקרים לאיזו "עבודה עלומה". לעיתים קרובות הרגשתי שחבל טירוף אובססיבי תלוי על צווארי: כמעט לכל מקום היה מגיע איתי: למספרה, לקוסמטיקאית ולכל פגישה שהייתה לי בנושאי עבודה. בתי בת ה 11 הייתה מאוהבת עד כלות. סוף סוף היה לה בחייה דמות האב שכל כך חסרה לה בחייה הקצרים, שעות היו יושבים יחדיו, משחקים, צוחקים, צופים בסרטים, בבקרים היה מתנדב לקחתה לבית הספר, לאחר שהקפיד להכין לה בכל בוקר ארוחת פנקייק טעימה, בדרך היו מטיילים, קוטפים סביונים ומפזרים עלי סבא לשמיים, מביטים
בעננים, מחזיקים יד ומייחלים יחדיו לביקורי עב"מים מרתקים, תולים תקוות בכל מטוס שהשאיר שובלי פסים לבנים. לו ורק לו סיפרה בתי התמימה את כל סודותיה הכואבים: כיצד התעמרה בה חברה מהכיתה, איך ביישה אותה המורה כשאמרה לה "תפסיקי כבר לחיות בדמיונות שלך" בשעה שהקריאה תזה משלה אודות בריאת העולם, סודות שמעולם לא הסכימה לספר לי. גם אם רציתי לעזוב אותו, לא יכולתי. בתבונתו המניפולטיבית ידע היטב איך להגיע אלי דרך ליבה של בתי, ואני שראיתי בפעם הראשונה את בתי פורחת, מאושרת כל כך, לא הייתי מסוגלת, אחרי שכבר חוותה פרידה מייסרת וכואבת מאביה כשהייתה רק בת 4, שוב לשבור את ליבה.
המשך יבוא..
שירה.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
