נלחמתי בכל כוחי בצל שנעץ בי ציפורניים כשאני רואה את אהבת חיי לנגד עיני, הילדה שלי, התינוקת שלי שגידלתי כל השנים לבד, האהובה הקטנה שלי, המצחיקה, היפה עם התלתלים השחורים והעיניים החכמות, ששהתה באותה תקופה אצל אמי, תהיה שוב איתי, איתי. במקום שלה, איפה שנמצא הלב, איפה שנמצא החום, עם אמא שלה. להבריא הייתי לוחשת לעצמי בלילות. רק להבריא כדי לחזור אליה, לאהובה שלי.
כמעט כל לילה הייתי חולמת עליה, חלומות נעימים. הנה אנחנו מבלות יחד בטיול בכינרת, הנה אני מלטפת את ראשה כשהיא ישנה, הנה אני חוזרת אליה. עוד רגע. אמרו לי חלומותי, עוד מעט ואת חוזרת אליה. לאחר שבועיים של נטילת התרופה, התחלתי פתאום לחייך. זה היה מוזר כל כך. כבר לגמרי שכחתי איך זה מרגיש כשזויות הפה נמתחות למעלה. עולות מעלה מעלה, העיניים מתכווצות, האישונים מתרחבים והנשימה משתחררת החוצה בקלות. חיוך. כן. זה היה חיוך. לאחר כשמונה חודשים שלא יכולתי לחייך, כמו ילד שלמד פתאום ללכת לאחר יסורי גדילה קשים, חייכתי בפעם הראשונה. היא מחייכת צהלה האחות הראשית. תראו, תראו. היא מחייכת. שוחררתי הביתה, עם הוראות לגבי נטילת הכדור החדש הצריך גם דיאטה קפדנית. הייתי עדיין עייפה, מותשת מכל מה שעבר עלי ובמצב פיזי מאוד ירוד. הזמן במחלקה ניוון אותי. היה לי קשה ללכת, מעדתי כמעט בכל רגע שניסיתי ללכת יותר מכמה צעדים. אחד מידידי, היה מגיע מדי פעם ומוציא אותי להליכות בחוץ. בתחילה היה לי קשה וביקשתי להפסיק אחרי כמה דקות, אחר כך פתאום הצלחתי ללכת יותר ובשלב מסוים אף לצלוח טיולים רגליים ארוכים בשמש. חברים הגיעו לעזור, קנו לי אוכל מוכן, ותמכו בי כמעט כל הזמן. ויקטור פרנקל מייסד תורת הלוגותרפיה איש שעבר בעצמו סבל נורא וחווה את השואה על בשרו כתב בספרו האדם מחפש משמעות: "אדם יכול לעבור כל איך כשיש לו למה". אני מצאתי את הלמה שלי, באהבה שלי לבתי, למשפחתי, לחבריי, ביכולת שלי לשמוח ברגעי החסד הקטנים והגדולים של חיי. וכמו שאני רואה את זה: זו גם אחת המטרות שלנו צוות המדריכים בהוסטל והמנהלים: לעזור לדיירים שלנו למצוא את הלמה האישי שלהם, המשמעות האישית שלהם שתשמש להם ככלי נשק במלחמה מול הצללים שפוקדים את נפשם לפרקים. מלחמה שהם נלחמים אותה יום יום, בגבורה ובאומץ, ובכל יום כזה, שבו הם חווים רגעי אושר, צחוק, אהבה ושמחה, הם מנצחים בה מחדש.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
